שכר המינימום בישראל עולה מדי פעם בכמה מאות שקלים, והממשלה מכריזה על כך כהישג חברתי. אבל בפועל, מי שמרוויח שכר מינימום יודע שהמציאות הרבה יותר קשה ממה שהמספרים מציגים. המשכורת נגמרת הרבה לפני סוף החודש, ולחיות בכבוד הופך למשימה כמעט בלתי אפשרית.
הפער בין שכר המינימום לבין יוקר המחיה בישראל הוא לא רק נתון סטטיסטי. הוא משפיע על מאות אלפי עובדים ועובדות שיוצאים לעבודה כל יום ועדיין מתקשים לכסות את ההוצאות הבסיסיות ביותר. זו שאלה של צדק חברתי במובן הבסיסי ביותר, האם אדם שעובד במשרה מלאה צריך להיות מסוגל לחיות מהמשכורת שלו או לא.
נכון להיום, שכר המינימום בישראל עומד על כשישה אלפים שקלים ברוטו למשרה מלאה. אחרי ניכויי מס, ביטוח לאומי וביטוח בריאות, נשאר בידי העובד סכום נמוך משמעותית. מי שמנסה לחיות מהסכום הזה במרכז הארץ מגלה מהר מאוד שהוא פשוט לא מספיק.
הבעיה מתחילה כבר בסעיף ההוצאות הגדול ביותר, הדיור. שכר דירה ממוצע לדירת שני חדרים באזור המרכז עולה לרוב על ארבעת אלפים שקלים. זה אומר שמי שמרוויח שכר מינימום צריך להקדיש יותר משבעים אחוז מהמשכורת שלו רק לדיור, עוד לפני שהתחיל לשלם על אוכל, חשמל, מים או כל הוצאה אחרת. גם באזורים זולים יותר, יחס ההוצאה על דיור להכנסה נשאר גבוה מאוד.
אפילו אם מצליחים למצוא דיור זול יחסית, נשארות עוד עשרות הוצאות חודשיות קבועות שצריך לכסות. ארנונה, חשמל, מים, גז, אינטרנט, טלפון סלולרי, ביטוח בריאות משלים, הוצאות על אוכל ומוצרי צריכה בסיסיים. כל אלה מצטברים לסכום שפשוט לא משאיר שום מרווח.
כשמדברים על חיים בכבוד, לא מדובר במותרות או ברמת חיים גבוהה. מדובר בדברים הבסיסיים ביותר שאדם צריך כדי לתפקד כאזרח מן המניין בחברה. זה כולל קורת גג מעל הראש, אוכל מזין על השולחן, גישה לשירותי בריאות, יכולת להתנייד ולהגיע לעבודה, ותנאים מינימליים לחיים נורמליים.
חיים בכבוד כוללים גם את היכולת להשתתף בחברה. ילדים צריכים ללכת לבית ספר עם ציוד מתאים, להשתתף בפעילויות חוגים כמו חבריהם, לחגוג ימי הולדת. מבוגרים צריכים להיות מסוגלים להגיע לאירועים משפחתיים, לקנות מתנות לחתונות ולחגים, להזמין חברים הביתה מדי פעם. כל הדברים האלה עולים כסף, וכשאין, ההדרה החברתית מתחילה.
יש גם את ההיבט של הביטחון הכלכלי. חיים בכבוד כוללים יכולת לחסוך משהו לחירום, לא להיכנס לפאניקה כל פעם שמכשיר חשמלי מתקלקל או שהרכב צריך תיקון. מי שחי על שכר מינימום לא רק שלא יכול לחסוך, הוא לרוב נמצא במינוס קבוע או בחובות שרק גדלים.
כדי להבין את הבעיה בצורה קונקרטית, שווה לבנות תקציב חודשי פשוט של אדם בודד שמרוויח שכר מינימום ומנסה לחיות באזור שאינו הזול ביותר בארץ:
● שכר נטו לאחר ניכויים: כחמשת אלפים שקלים
● שכר דירה לדירת סטודיו או חדר: כשלושת אלפים שקלים ומעלה
● חשבונות קבועים כולל ארנונה, חשמל, מים, אינטרנט וסלולרי: כשבע מאות שקלים
● אוכל ומוצרי צריכה בסיסיים: כאלף ומאתיים שקלים למי שמצמצם מאוד
כבר בשלב הזה הגענו לסכום שחורג מההכנסה, ועוד לא התחשבנו בתחבורה, בביגוד, בתרופות, בהוצאות בלתי צפויות או בכל דבר אחר שהוא חלק נורמלי מהחיים. התמונה הופכת קשה עוד יותר כשמדובר במשפחה עם ילדים, גם אם שני ההורים עובדים בשכר מינימום.
אחת התופעות המטרידות ביותר בחברה הישראלית היא העובדים העניים. אלה אנשים שיוצאים לעבודה כל יום, לפעמים אפילו ליותר ממשרה אחת, ועדיין נמצאים מתחת לקו העוני או קרוב אליו. הם לא מובטלים, הם לא בוחרים לא לעבוד, הם פשוט לא מקבלים מספיק על העבודה שלהם.
הפרופיל של העובד העני בישראל מגוון. יש אנשים מבוגרים שעבדו כל חייהם ומוצאים את עצמם בסוף הקריירה בעבודות בשכר נמוך. יש הורים יחידניים שמפרנסים משפחה לבד. יש צעירים שרק נכנסו לשוק העבודה ומגלים שהמשכורות הראשונות לא מספיקות לעצמאות כלכלית. יש עובדים בענפים שלמים כמו מסחר, שירותים, ניקיון ואבטחה שבהם השכר נמוך באופן מובנה.
התופעה הזו יוצרת מעגל קסמים שקשה לצאת ממנו. כשאתם עובדים שעות רבות בשכר נמוך, אין לכם זמן ואנרגיה להשתלם או לרכוש מיומנויות חדשות. אין לכם כסף לעבור למקום עם הזדמנויות טובות יותר. אתם תקועים במצב שבו גם עבודה קשה לא מובילה לשיפור משמעותי במצב הכלכלי.
החיים בשכר מינימום לא משפיעים רק על חשבון הבנק. יש לזה השלכות רחבות הרבה יותר על איכות החיים, על הבריאות ועל המצב הנפשי של העובדים ומשפחותיהם.
מבחינה בריאותית, עוני קשור לתזונה פחות טובה, לפחות פעילות גופנית, לעיכוב בטיפולים רפואיים בגלל עלויות, ולרמות גבוהות יותר של מתח וחרדה. אנשים שחיים בלחץ כלכלי מתמיד חווים יותר בעיות בריאותיות, גם פיזיות וגם נפשיות. זה יוצר נטל נוסף על מערכת הבריאות הציבורית ופוגע בפרודוקטיביות של העובדים.
יש גם את ההשפעה על הדור הבא. ילדים שגדלים במשפחות עם הכנסה נמוכה נמצאים בסיכון גבוה יותר לקשיים לימודיים, לנשירה ממערכת החינוך ולהישארות במעגל העוני כשהם עצמם מתבגרים. העוני הופך לתופעה שעוברת בין דורות ומקשה על ניידות חברתית.
ההשפעות החברתיות גם הן משמעותיות. אנשים שנמצאים במצוקה כלכלית מתמדת נוטים להרגיש מנותקים מהחברה, לאבד אמון במוסדות ולחוש תסכול עמוק. זה יכול להתבטא בריחוק מהקהילה, בירידה בהשתתפות אזרחית ובתחושה כללית של חוסר שייכות.
כשמסתכלים על מדינות מפותחות אחרות, רואים גישות שונות לסוגיית שכר המינימום. חלק מהמדינות מגדירות שכר מינימום גבוה יותר ביחס ליוקר המחיה המקומי. אחרות מספקות רשת ביטחון סוציאלית רחבה יותר שמשלימה את ההכנסה מעבודה.
במדינות סקנדינביה, למשל, אין שכר מינימום חוקי אבל יש הסכמים קיבוציים רחבים שמבטיחים שכר הוגן ברוב הענפים. בנוסף, השירותים הציבוריים החינם או המסובסדים מפחיתים משמעותית את ההוצאות של משפחות. חינוך חינם כולל השכלה גבוהה, בריאות ציבורית מקיפה, ותמיכה בדיור משתלם יוצרים מצב שבו גם משכורת בינונית מספיקה לחיים נוחים.
יש גם מודלים של שכר מינימום מדורג לפי אזור או ענף. בארצות הברית, למשל, לכל מדינה יש שכר מינימום משלה שמתחשב ביוקר המחיה המקומי. ערים יקרות כמו סיאטל או סן פרנסיסקו קבעו שכר מינימום גבוה משמעותית מהרף הפדרלי. זו גישה שמכירה בכך שאותו סכום לא שווה אותו דבר בכל מקום.
אין פתרון קסם אחד לבעיה, אבל יש כמה כיוונים שיכולים לשפר את המצב באופן משמעותי אם יהיה רצון פוליטי ליישם אותם.
למשל, העלאה משמעותית של שכר המינימום שתתחשב ביוקר המחיה האמיתי בישראל. העלאת שכר המינימום לבדה לא תפתור את הכל אם יוקר המחיה ימשיך לעלות במקביל. לכן צריך לטפל גם בגורמים שמייקרים את החיים בישראל, בראש ובראשונה הדיור. בנייה מואצת של דיור בר השגה, הגבלת עליות מחירי שכירות, ותמיכה ממשלתית בדיור ציבורי יכולים להקל משמעותית על נטל ההוצאות.
כיוון נוסף הוא הרחבת הטבות המס והתמיכות לעובדים בשכר נמוך. מענק עבודה גדול יותר, סבסוד של מעונות יום וצהרונים, והנחות במסים העקיפים על מוצרי צריכה בסיסיים יכולים להגדיל את ההכנסה הפנויה בלי להטיל את כל הנטל על המעסיקים.
יש גם את ההיבט של חיזוק הארגון העובדים. בענפים שבהם יש ארגוני עובדים חזקים, השכר והתנאים בדרך כלל טובים יותר. עידוד התארגנות עובדים והגנה על זכות השביתה יכולים לשפר את כוח המיקוח של עובדים בשכר נמוך ולהוביל לשיפור תנאיהם.
שכר המינימום בישראל לא מספיק לחיים בכבוד, וזו עובדה שקשה להתווכח איתה כשמסתכלים על המספרים. מאות אלפי עובדים יוצאים כל יום לעבודה ומגלים שהעבודה לבדה לא מספיקה כדי לכסות את ההוצאות הבסיסיות ביותר. הם נאלצים לוותר על דברים שאחרים רואים כמובנים מאליהם, לחיות בחרדה כלכלית מתמדת ולהעביר את הקשיים לילדיהם. זה לא גזירת גורל, זה תוצאה של מדיניות שאפשר לשנות. השאלה היא רק אם יש מספיק רצון ציבורי ופוליטי לעשות את מה שצריך כדי שעבודה במשרה מלאה באמת תספיק לחיים בכבוד.
