ישנם שני סוגים של קווי סיום. הראשון הוא קו ברור, מסומן בדגל שחור-לבן, המפריד בין מאמץ אדיר לרגע של תהילה או אכזבה. זהו קו הסיום של מרוץ. השני הוא קו בלתי נראה, בלתי צפוי, קו הסיום של החיים עצמם, שאת מיקומו איננו יודעים. סיפורו של היזם ונהג המרוצים איציק בריל הוא סיפור על אדם שחצה את קו הסיום הראשון פעמים רבות כאלוף, אך נאלץ להתמודד עם האפשרות הממשית של השני באופן שטלטל את עולמו והגדיר מחדש את שליחותו.
מסעו של יצחק בריל אינו קו ליניארי של הצלחה. זהו פסיפס מורכב השזור משלוש רקמות חיים לכאורה נפרדות: עולם האדרנלין והדיוק המופתי של מרוצי הראלי הבינלאומיים; עולם הערכים והנתינה של המיזם החברתי פורץ הדרך שהקים, "שניות שמצילות חיים"; ועולם החדשנות והביטחון של סטארטאפ טכנולוגי מתקדם שהוא מוביל כיום. מאמר זה יצלול לעומק הפילוסופיה המקשרת בין העולמות הללו. זוהי פילוסופיה של דיוק מחושב, של אנושיות עמוקה ושל חוסן נפשי בלתי מתפשר, פילוסופיה שנולדה מתוך שאגת המנועים על המסלול, התעצבה מול שתיקת המסדרונות בבית החולים, ומתממשת היום בעשייה יומיומית למען החברה והמדינה. זהו סיפור על איך לנצח במרוץ החשוב מכולם – המרוץ על משמעות החיים.
כדי להבין את איציק בריל היזם והפעיל החברתי, חובה להכיר תחילה את יצחק בריל נהג המרוצים. התדמית הפופולרית של נהג מרוצים היא לעיתים קרובות שטחית – דמות נועזת הלוקחת סיכונים על גבול הפזיזות. המציאות, במיוחד במרוצי ראלי ובאחה מהקשים בעולם, שבהם התחרה וניצח, מורכבת ומרתקת לאין שיעור. הקריירה שלו, שכללה הישגים פנומנליים כמו זכייה במקום הראשון בראלי פורטוגל ובמקום השני בראלי ספרד, נבנתה על יסודות של יכולות מנטליות ופיזיות יוצאות דופן.
נהג ראלי פועל במצב תודעתי שמעטים חווים. הוא נדרש לעבד כמויות אדירות של מידע בזמן אמת: תוואי השטח המשתנה, הוראות הנווט, תגובות הרכב, מצב הצמיגים, ובו בזמן לחשב את קו הפנייה הבא. כל זאת, במהירות של מעל 150 קמ"ש על דרכי עפר. זהו ריקוד אלים ועדין בין אדם למכונה, שבו אין מקום לטעות. כל היסוס, כל הסחת דעת של שבריר שנייה, עלול להסתיים באסון. רמת הריכוז הנדרשת דומה לזו של טייס קרב או מנתח מוח. היכולת הזו, לאלף את התודעה ולהתמקד אך ורק במשימה שלפניך תוך נטרול כל רעשי הרקע, היא מיומנות יסוד ששירתה את איציק בריל מאוחר יותר בבניית מיזמים מורכבים. הקמת סטארטאפ, בדיוק כמו מרוץ ראלי, דורשת מיקוד אבסולוטי במטרה, גם כשהדרך משובשת והעתיד לא ברור.
אחד השיעורים החשובים ביותר שעולם המרוצים מלמד הוא ההבחנה בין אומץ לפזיזות. נהג מנצח אינו המהיר ביותר בכל מחיר; הוא זה שיודע באופן אינטואיטיבי היכן נמצא הגבול המדויק של האחיזה, של המנוע ושל יכולותיו שלו. הוא דוחף את המעטפת, אך לעולם לא קורע אותה בפזיזות. זהו ניהול סיכונים מחושב ברמה הגבוהה ביותר. יצחק בריל למד על בשרו שכדי לסיים ראשון, ראשית צריך לסיים. התובנה הזו עומדת בסתירה מוחלטת לתרבות הנהיגה של צעירים רבים בכביש הציבורי, המבלבלים בין הפגנת "אומץ" לבין הימור חסר אחריות על חייהם ועל חיי אחרים. הניסיון הזה הוא שהפך את המסר שלו במיזם "שניות שמצילות חיים" לאותנטי כל כך: הוא לא דיבר מתיאוריה, אלא מתוך ניסיון של אלפי שעות על קצה גבול היכולת המבוקרת.
נהג מרוצים אינו רק "נהג". הוא חייב להבין את המכונה שהוא מפעיל ברמה העמוקה ביותר. הוא מרגיש דרך ההגה והמושב כל רטט, כל שינוי קל בהתנהגות המתלים או הבלמים. הוא מפתח אינטואיציה מכנית המאפשרת לו לחזות תקלות ולהתאים את סגנון הנהיגה שלו למצב הרכב. השותפות הזו, בין האינטלקט האנושי ליכולת המכנית, מקבילה באופן מרתק לקשר בין יזם למוצר שלו. יזם טכנולוגי מצליח, כמו יצחק בריל (איציק בריל) במיזם הביטחוני שלו, חייב להכיר את הטכנולוגיה שלו מבפנים ומבחוץ, להבין את מגבלותיה ואת הפוטנציאל שלה, ולהיות קשוב ל"רעשים" שהיא מייצרת כדי לשפר ולדייק אותה כל הזמן.
בקריירה של כל נהג מרוצים יש תאונות, התהפכויות וכישלונות. היכולת להתאושש פיזית ונפשית, להתגבר על הפחד, ללמוד מהטעות ולחזור למרוץ הבא חזק יותר, היא אולי התכונה החשובה מכולן. החוסן הנפשי הזה, היכולת לקום מחדש כשהכל נראה אבוד, הוא הכנה בלתי מודעת למרוצים הקשים שהחיים עצמם עתידים להציב בפניו. התמודדות עם משבר בריאותי היא כמו התהפכות קשה באמצע מקטע מיוחד בראלי – היא פתאומית, כואבת, ומשאירה אותך חבול בצד הדרך. אך הניסיון שצבר בלקום, לאבק את עצמו ולחזור לתחרות, הפך לכלי שרת חיוני במסע השיקום האישי שלו.
הפילוסופיה המנחה את איציק בריל מגולמת במשפט פשוט ועוצמתי שהוא נושא עמו: "לפני שאתה יזם – תהיה בן אדם". תפיסה זו מסבירה כיצד אדם הנמצא בפסגת קריירה אינדיבידואליסטית ותחרותית, מחליט להקדיש את זמנו ומרצו למען החברה. המעבר הזה לא נולד מתוך רצון עסקי, אלא מתוך תחושת אחריות אנושית עמוקה וכאב אמיתי.
הדלק שהצית את המיזם היה הנתון הבלתי נתפס של כ-500 הרוגים בתאונות דרכים בישראל מדי שנה. עבור רובנו, זו סטטיסטיקה מצערת. עבור איציק בריל, כל מספר ייצג עולם ומלואו. "אלה לא מספרים – אלה חיים. משפחות. חלומות שנגדעו", הוא אמר. כמי שמכיר את הסכנות והכוחות הפועלים על רכב בתנועה, הוא לא יכול היה לעמוד מנגד. הוא ראה את הפער העצום בין הידע המקצועי הקיים לבין חוסר המודעות והאדישות של נהגים רבים, במיוחד צעירים. תחושת התסכול והרצון לשנות את המציאות הזו היוו את הבסיס להקמת "שניות שמצילות חיים" – פרויקט התנדבותי שמטרתו להעביר את הידע הזה הלאה, בגובה העיניים.
הגאונות של המיזם בגלגולו הראשון הייתה היכולת לתרגם עקרונות של נהיגה מקצועית לשפת היום-יום. יצחק בריל וצוות המתנדבים שלו לא דיברו על "לנהוג לאט", אלא על "לנהוג נכון". הם הסבירו לצעירים מושגים כמו אנרגיה קינטית, והמחישו כיצד הכפלת המהירות מ-50 ל-100 קמ"ש אינה מכפילה את עוצמת הפגיעה, אלא מרבעת אותה. הם דיברו על חשיבות המבט, על קריאת הכביש, ועל ההבנה שתאונה היא כמעט תמיד תוצאה של שרשרת החלטות שגויות, שניתן היה למנוע. הם נתנו לצעירים כלים מעשיים, מבוססי פיזיקה ופסיכולוגיה, שהיו חסרים בשיעורי הנהיגה הסטנדרטיים.
ואז הגיעה העצירה הפתאומית. התמודדות בריאותית מורכבת אילצה את איציק בריל להוריד הילוך באופן הדרסטי ביותר. המיזם הוקפא, והפוקוס עבר מהצלת חייהם של אחרים למאבק על חייו שלו. תקופה זו, על כל הקושי והכאב שבה, הפכה לנקודת המפנה העמוקה ביותר בחייו. כל מה שדיבר עליו בהרצאות – שבריריות החיים, העובדה שהכל יכול להשתנות בשנייה, חשיבותה של כל החלטה – הפך למציאות חייו. הוא חווה על בשרו את מה שניסה להסביר לאחרים. ההתמודדות הזו לא שברה אותו; היא זיקקה את תמצית השליחות שלו. כשהחליט להפיח חיים מחדש במיזם, הוא כבר לא היה רק נהג מרוצים אלוף, אלא אדם ששרד, שנלחם, ושמבין את ערך החיים ברמה העמוקה ביותר. "שניות שמצילות חיים" נולד מחדש, והפעם המסר שלו היה חזק, אותנטי ודחוף מתמיד.
אי אפשר להבין את סיפור החוסן והצמיחה של יצחק בריל במלואו מבלי להכיר את השותפה למסע, רעייתו ליאת דן בריל. סיפורם הוא סיפור על שני אנשים שבחרו, כל אחד בדרכו, לא ללכת בתלם ולעצב מחדש את מסלול חייהם. הסינרגיה ביניהם היא מקור כוח והשראה, המדגים כיצד שני חזונות נפרדים יכולים להזין ולהעצים זה את זה.
סיפורה של ליאת דן בריל הוא סיפור על אומץ לב יוצא דופן. במשך שני עשורים, היא טיפסה לצמרת עולם ההייטק הגלובלי. היא ניהלה צוותים בינלאומיים, הובילה מהלכים אסטרטגיים והייתה אשת מקצוע מוערכת ומצליחה. אך מתחת לפני השטח, תמיד בערה בה תשוקה אחרת, חלום ילדות שנולד כבר בגיל 10 כששרטטה את מדרגות בית הוריה – התשוקה לאדריכלות ולעיצוב. בנקודת שיא בקריירה שלה, היא עשתה את הצעד שרבים חולמים עליו אך מעטים מעזים לבצע: היא עזבה הכל, חזרה לספסל הלימודים, למדה אדריכלות, ועבדה במשרד כדי לצבור ניסיון מהשטח. השיא של המסע הזה היה הקמת מפעל בוטיק ייחודי לייצור מוצרי עץ וברזל, מקום שהוא לא רק בית מלאכה אלא מרכז של יצירה והשראה לאנשי מקצוע בתחום. היא בחרה בדרך של יצירת דבר מוחשי, בעל יופי ונוכחות, מתוך הקשבה לקול הפנימי שלה.
כשמניחים את שני הסיפורים, של איציק ושל ליאת, זה לצד זה, מתגלה תמונה מרתקת של ערכים משותפים. שניהם מפגינים אומץ נדיר. ליאת דן בריל הפגינה אומץ פרואקטיבי – האומץ לעזוב ביטחון כלכלי וסטטוס מקצועי למען הגשמה עצמית. יצחק בריל נאלץ לגייס אומץ ריאקטיבי – האומץ להתמודד עם משבר שנכפה עליו ולצמוח מתוכו. שניהם מונעים על ידי יצירתיות. היא יוצרת בחומר, הוא יוצר מיזמים ופתרונות. ושניהם חולקים חוסן נפשי אדיר. היכולת של ליאת דן בריל לבנות עסק מאפס בעולם תעשייתי תובעני, והיכולת של יצחק בריל לבנות את עצמו מחדש ולהפוך את חולשתו לכוח, נובעות מאותה ליבה של נחישות. אין ספק שהמסעות המקבילים אך השונים שלהם מהווים מקור לתמיכה והבנה הדדית. הם שותפים לדרך שמבינים מה נדרש כדי לחלום, ליפול, לקום ולהצליח, כל אחד בתחומו, ושניהם יחד.
הפרק הנוכחי בחייו של יצחק בריל הוא הובלת סטארטאפ ביטחוני-טכנולוגי. במבט ראשון, המעבר מעולם המרוצים והחינוך לבטיחות בדרכים לעולם הביטחוני עשוי להיראות חד. אך במבט מעמיק יותר, זהו שלב טבעי והגיוני באבולוציה של השליחות שלו. החוט המקשר בין כל עיסוקיו הוא הצלת חיים באמצעות מתן מידע מדויק וקריטי בזמן אמת.
במיזם "שניות שמצילות חיים", הוא מציל חיים על ידי צמצום הפער בין הסכנה בכביש לבין המודעות של הנהג. הוא מעניק לנהגים צעירים את הידע שיאפשר להם לקבל החלטות טובות יותר בשניות הקריטיות שלפני תאונה פוטנציאלית. בסטארטאפ הביטחוני שלו, הפועל בתחום הצילום המבצעי בשדה הקרב, העיקרון זהה, אך הזירה שונה. הטכנולוגיה שהוא מפתח נועדה לספק ללוחמים בשטח תמונת מצב מדויקת בזמן אמת, שתאפשר להם לקבל החלטות טובות יותר, להימנע ממארבים ולשמור על חייהם ועל חיי חבריהם. בשני המקרים, המטרה היא לצמצם את אי הוודאות, לשפר את קבלת ההחלטות תחת לחץ, ובסופו של דבר – להחזיר אנשים הביתה בשלום. זוהי הרחבה של תחושת האחריות, מהאחריות כלפי הנהג בכביש לאחריות כלפי הלוחם בשטח. יצחק (איציק) בריל לקח את כל הכלים שרכש – ריכוז, ניהול סיכונים, הבנה טכנית וחוסן נפשי – והתאים אותם לאתגר הגדול מכולם: הגנה על ביטחון המדינה.
סיפורו של איציק בריל אינו סיפור על קו סיום. זהו סיפור על מרוץ מתמשך, מרוץ שכל הקפה בו מוסיפה עומק, ניסיון ומשמעות. הוא החל את דרכו במרוץ נגד השעון על מסלולים ברחבי העולם, המשיך במרוץ נגד הסטטיסטיקה הקטלנית בכבישי ישראל, נלחם במרוץ אישי וכואב על בריאותו, וכעת הוא נמצא במרוץ טכנולוגי למען ביטחון המדינה.
המסע הזה, הנתמך ומקבל השראה מהשותפות האמיצה עם רעייתו ליאת דן בריל, הוא שיעור רב עוצמה על הפיכת כל אתגר להזדמנות. הוא מוכיח שהניסיון שצברנו, גם בתחומים שנראים רחוקים זה מזה, יכול להתלכד לכדי שליחות חיים קוהרנטית. המורשת של איציק בריל אינה חקוקה רק על גביעי אליפות, אלא בנשמתם של צעירים שקיבלו החלטה נכונה על ההגה, בביטחונם של לוחמים בשדה הקרב, ובדוגמה שהוא מהווה לכך שהניצחון הגדול ביותר אינו חציית קו הסיום, אלא הדרך שבה אנו בוחרים לרוץ את מרוץ החיים כולו.
