טובת הילד

טובת הילד - מאפיינים והשלכות

כתיבה: הדר יהודה גבאי. טוען רבני.

 


לתשומת ליבכם, מאמרים אלו אינם מהווים תחליף לייעוץ משפטי/חוות דעת משפטית ואין אחריות למסתמך עליהם. מציאויות נוטות להיות אינדיבידואליות. 

ליעוץ ניתן לפנות - טו"ר הדר יהודה גבאי

0548444978

Hadar123y@gmail.com

 

מהותו של המוטיב

"טובת הילד"

בזיקה לכל המושגים הנוגעים לו

"משמורת" "הסדרי ראיה" "מזונות" "חינוך"

נקודות החיכוך עם מוטיב זה

 

מבוא:

בעולמם של המשפט הערכאי וההלכה הרבנית, ישנם נידונים רבים ומגוונים, תחומי אב ותחומי תולדה. מעניינו של תחום הגירושין, נגזרים ונולדים תוצאות נדוניות שונות וצבעוניות, וישנו אחד מן העניינים הרגישים והכאובים ביותר המטילים אחריות גבוהה עד מאוד, נקודת התורפה בחיי הגירושין, מה שגורם לסוג מסוים של קשר מוכרח בין ההורים הגרושים אף לאחר נתק האישות, קשר חיובי או שלילי, קשר ככל אשר יהיה, אך זיקה כל שהיא מצויה מרחפת בחלל נתק אישותם. הזיקה המסוימת הזאת קיימת יען שהעניין מהווה עדיין צורך בשותפות הצד השני, שותפות נמשכת בטיפול ושימור היצירה שיצרו יחדיו, "הילד" "הנשמה" "חסר האונים", שותפות זאת מוכרחת וזקוקה להרבה תבונה מצד השותפים כיצד לנווטה על דרך הטוב. וטרם ניכנס לרובדי העניין ומהות ומגמת הנושא, הנייר זועק על מה מדובר, וגם הקולמוס מביע סימני מתח, ועל כן לא נלאה את הקורא יתר על המידה שאכן מדובר במושג "טובת הילד" והשלכותיו, קרי, "משמורת והסדרי ראיה" "מזון ומדור" "השכלה וחינוך" והנלווה להם, והכל תחת המטרה הערכית החוקית וההלכתית "טובת הילד".

 

[א] "אפוטרופסות" – מבט כללי:

לו יצוייר שמכונת פחיות הייתה עם רוח ונשמה, אזי היה ניתן לדון לאחר היוולדה של פחית מרינדה, מי הבעלים עליה, האם משליך המטבע בחריץ המכונה, או שמא המכונה שהרתה אותה מבעד לבטנה הקפואה... אך כאשר זוג אנושי, זכר ונקבה, קיימו יחסי אישות. ומטבע הדברים בסייעתא דשמיא ללא בעיה חריגה הזוג מפרה תולדה, כאן אין את השאלה הנשאלה מי בעלי התולדה, התולדה אינה שייכת לזוג אף שכינויים בלשון הכל "הורים", התולדה אינה ממונם, (אף אשה אינה ממונו של בעלה[1]) והם לא בעליה, התולדה מיוחסת להורים במובן היחוסין, וההורים כשמם כן הם מלשון "אשה הרה", הם יולדיה יוצריה, או אם נרצה להשתמש בניב המוכר "מוריה" "מורי דרכה", אך אינם בעליה – האדם הוא ישות פרטית עצמאית וכשר ופסול לכל דבר שחבירו כשר ופסול, אין הבדל בין גזע מין ודת עד כמה שחי ונושם בישות דמוקרטית מפוקחת וחוקית,

טוען רבני - טובת הילד

וכנאמר בחוק[2] "כל אדם כשר לזכויות ולחובות מגמר לידתו ועד מותו" ושמא תאמר דכאשר הוא קטן אינו בגדר אדם, הפירכה תבוא עליך מאותו החוק[3] כלשונו "אדם שלא מלאו לו 18 שנה הוא קטין אדם שמלאו לו 18 שנה הוא בגיר" נמצאת למד שההבדל בין קטן לגדול הוא התואר "קטין" ו"בגיר" להשלכותיו הרבות, אך שניהם מכונים אדם באשר הם אדם, וכאמור בחוק[4] הנ"ל שכל אדם כשר לזכויות וחובות, אם כן התולדה שהופרתה מאותו זוג באשר יהיה, שווה בזכויותיה וחובותיה אף לזוג המפרה עצמו, חרף הגדרתם הוריה! אשר על כן אין הזוג הבעלים על אותה תולדה, אף שיצירתה נעשתה במובן הפיזי על ידם, מה שכן המעמד וההגדרה הנכונה של הזוג – ההורים על פי החוק היא "אפוטרופסות"  וכלשון החוק הנ"ל[5] "ההורים הם האפוטרופסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים". ההתבטאות האפוטרופסית למעשה מובאת שם[6]  כלשונו "אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצרכי הקטין לרבות חינוכו לימודיו הכשרתו לעבודה ולמשלח – יד ועבודתו וכן שמירת נכסיו ניהולם ופיתוחם וצמודה לה הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום מגוריו והסמכות לייצגו". המתבאר כנפתח, ההורים הם אפוטרופסים, והאפוטרופסות בתפקידה כוללת זכויות וחובות, לולי זאת וההגדרה הייתה שהינם הבעלים, אזי לא היו להם כלל חובות, שדבר ברור ופשוט הוא שאדם יכול לעשות בעצמים שבבעלותו ככל העולה על רוחו, אך כיון שכאן אינם הבעלים על הילד אלא אפוטרופסים, אזי המציאות התקנית והחוקית שהילד מופקד בידם לכל צרכיו עד אשר יגדיל ויעשה רשות עצמאית ומסוגלת לדאוג למציאותו. "הפלונטר" המתעורר הוא כאשר ההורים ניתקו את קשר אישותם ואין ביניהם חיים משותפים הדדיים, אזי מה יעלה בגורל הילד? על מי רובצות החובות והזכויות הנוגעות לילד? על מי יוטל הביצועיזם מתוקף האפוטרופסות? על האב? על האם? אף לא אחד מהם?

 

גם קרקפת זו לא נותרה קרחה, והחוק מביע עמדה ברורה בנוגע למציאות כאובה זו, כמבואר בחוק הנ"ל[7] "בכל ענין הנתון לאפוטרופסותם חייבים שני ההורים לפעול תוך הסכמה הסכמתו של אחד מהם לפעולתו של רעהו יכולה להינתן מראש או למפרע בפירוש או מכללא לעניין מסוים או באופן כללי וחזקה על הורה שהסכים לפעולת רעהו כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר בעניין שאינו סובל דיחוי רשאי כל אחד מההורים לפעול על דעת עצמו" בדגש על פתיחת הסעיף "בכל ענין הנתון לאפוטרופסותם חייבים וכו' תוך הסכמה" זוהי מחויבותם לפעול בביצוע האפוטרופסות להגיע להסכמה ובתוך חובת ההסכמה המשותפת קיימת גם רשאות, הרשאות היא באופן כיצד יתבצע הפאן האפוטרופסי, קרי מחויבים הם להסכים ורשאים הם כיצד להסכים כמבואר בחוק הנ"ל[8] כלשונו "היו הורי הקטין חיים בנפרד בין שנישואיהם אוינו הותרו או הופקעו בין שעדיין קיימים ובין שלא נישאו רשאים הם להסכים ביניהם על מי מהם תהיה האפוטרופסות לקטין כולה או מקצתה מי מהם יחזיק בקטין ומה יהיו זכויות ההורה שלא יחזיק בקטין לבוא עמו במגע הסכם כזה טעון אישור בית המשפט והוא יאשרו לאחר שנוכח כי ההסכם הוא לטובת הקטין ומשאושר דינו לכל עניין זולת ערעור כדין החלטת בית המשפט" וכאשר לא באו לידי ההסכמה קרי לא קיימו את מחויבותם, מובא בחוק הנ"ל[9] כלשונו "לא באו ההורים לידי הסכם כאמור בסעיף (24) או שבאו לידי הסכם אך ההסכם לא בוצע רשאי בית המשפט לקבוע את העניינים האמורים בסעיף (24) כפי שייראה לטובת הקטין ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת".

 

הנגזר מכל הנזכר הוא, שהמאפיין השורשי והעיקרי בהכרעת ענייני האפוטרופסות צורתה גישתה והנלווה לה יהיה סובב המוטיב "טובת הקטין", ולכן אע"פ שרשאים ההורים כיצד להסכים לביצוע האפוטרופסות במשמורת הילד והסדרי ראייתו ומגעו הדבר טעון אישור בית משפט מפאת שהעניין דורש לבחון שזו אכן "טובת הילד", ומשום כך היא הנותנת שכאשר ההורים לא באו לידי הסכם בדבר ביצוע אפוטרופסות הילד, בית המשפט יקבע לבדו כפי הנראה לו, והכל סובב המוטיב "טובת הילד", אשר על כן "המשמורת" ו"הסדרי הראיה" יוכרחו להיות מותאמים ל"טובת הילד". ומכאן התשובה לשאלה הנשאלה בריש הגליון, על מי יוטל הביצועיזם מתוקף האפוטרופסות? התשובה בנויה על שתי מילות מפתח בודדות משמעותיות וגמישות למדי - "טובת הילד".

 

[ב] "טובת הילד"– מאפיינים והשלכות.

(1) מאפיין ראשון – עירוב סמכויות:

מאפיין חשוב ועיקרי ב"טובת הילד" הינו הגורם המכריע בהחלטות השיפוטיות הנוגעות לו. כאשר הנתונים הקשורים ל"טובת הילד" מפוצלים בין רשויות מוסמכות שונות בבחינה שעניין זה בהחלטת רשות זו ועניין זה בהחלטת רשות אחרת הדבר גורם לתוצאה עגומה בדבר "טובת הילד" ומשפיע לתוצאה רעה בכל ענייני האפוטרופסות הטבעית של הוריו. כדי להימנע ממציאות זו, נצרכים ההורים בתבונה להשליט את כל ענייני ההחלטה והשיפוטיות לרשות אחת מוסמכת ומסודרת שתהיה מעורה בכל ענייני הקטין ותחליט ותבצע בנוגע לו בפאן הכללי והפרטי, והכל תחת אצטלתו וצילו של הכלל "טובת הילד". תקלה כזו ניתן לראות בפד"ר מביה"ד הרבני האזורי חיפה[10] בפד"ר כינו הדיינים את התיק בזה"ל "תיק זה וכו' הינו מהתיקים הקשים והמורכבים ביותר שידע ביה"ד בחיפה" התוצאה שנוצרה מחמת הקושי הדיוני וההחלטי בתיק היא שלא נותרה ברירה אלא מלהעביר את התיק לסמכות נשיא ביה"ד ה"ה (בדימוס) הגאון שלמה משה עמאר שליט"א כלשון הפד"ר "על כן אין מנוס מלהעביר תיק זה וכו' שיקבע הרכב חדש באחד מבתי הדין בארץ אשר ידון במכלול התיק לטובת הקטינים" המניע העיקרי לפרישתם מן התיק יכול להישמע מהלשון המובאת שם כדלהלן "העולה מהמקבץ העובדתי שלא די בכך שתיק זה ביסודו כאמור קשה ומורכב עוד קיימת כאן תסבוכת סמכויות שהרי לאור האמור נוצר פיצול סמכויות בין ביה"ד הרבני לבורר דהיינו נושא תשלום מזונות הילדים נשאר בסמכות הבורר ואילו נושא משמורת והסדרי הראיה עברו מהבורר לסמכות ביה"ד בהסכמת הצדדים זהו מצב עובדתי בלתי נסבל מאחר שכל שלושת הנושאים הנזכרים קשורים זה בזה והחלטה בכל אחד מהנושאים הללו משליכה על האחרים הבסיס המשותף לקביעת החזקת הילדים הסדרי ראיה ומזונות הילדים היא בהתאם לטובתם של הילדים"[11], אחר זאת בתוך הפד"ר ראה לשונם "לעומת זאת כאשר ההורים מוסרים את כל הנושאים האמורים להכרעתו של הבורר עלול בהחלט להיות שעיקרון טובת הילדים יפגע מאחר שלבורר אין את האמצעים המקצועיים לבחינת טובתם של הקטינים יתירה מזאת מסירת נושא הילדים להכרעתו של הבורר משמעותו שאף אם הבורר טעה בהכרעתו אין לכאורה אפשרות לתקן זאת מאחר והכרעתו של הבורר עפ"י החוק היא אבסולוטית ולא ניתנת לערעור ואף ביהמ"ש המאשר את הכרעת הבורר לא בודק את נימוקיו אם נכונים הם וכו' אמור מעתה במקרה דנן שכאמור נוצר פיצול סמכויות בנושאים הקשורים לקטינים בין ביה"ד הרבני לבורר זוהי סיטואציה המגבילה את ביה"ד לנהל את הנושאים שבסמכותו באופן שיוכל למצות את טובת הילדים"[12] וראה בהמשך הפד"ר לשונם החדה המביעה את התקשותם לדון ולהכריע בעניין "הנה לנו הפלונטר כאשר עירוב סמכויות שנו כאן!".

 

ניתן לשמוע את קול נאקת הדיינים והבכי החרישי שמביעים מבעד למילים הנכתבות, עד כמה כואבת המציאות שאין להם את הכלים להגיע להכרעה בדבר "טובת הילד", כתוצאה מעירוב הסמכויות שעוללו בזדון או בשגגה ההורים בכך שנתנו לבי"ד צדק מב"ב[13] סמכות בוררות בדבר מזונות הילדים ורק את המשמורת והסדרי הראיה תלשו ברגע האחרון להכרעת ביה"ד הרבני האזורי, מציאות זו מציאות עגומה, כיון שכל ענייני הילד בכללותם קשורים אחד לשני כדי למצות את טובתו האבסולוטית מיקומו הסדרי ראייתו ולחם חוקו אשר כרוכים אחד בשני, והחלטות של רשויות שונות בפרט של רשות שאין לה את היכולת המקצועית לבחון העניין[14] גורמת לאיבוד העשתונות וההחלטה השפויה וברת הדעת בדבר "טובת הילד".

 

ניתן להבין עד היכן היא העוולה במציאות קשה זו כאשר נקרא את לשון הדיין הרב מייזלס שליט"א מה שכתב תחת הכותרת "בשולי ההחלטה" בסוף הפד"ר לאחר חתימתם של דייני ביה"ד על ההחלטה.

 

וז"ל "זו הזדמנות בעקבות כל האמור לעיל להתריע בפני ציבור הדיינים שכאשר מובא בפניהם הסכם גירושין לאישור ומופיע בו סעיף הקובע שכל חילוקי הדעות בין הצדדים בעתיד הנובעים מהסכם הגירושין יוכרעו בפני בורר מסוים חובה על הדיין להבחין אם סעיף זה כולל את הנושאים בהסכם הקשורים לילדים היות ובמידה ואכן סעיף זה קובע שאף נושאי הילדים ידונו ויוכרעו ע"י הבורר יש לדעת שזו מתכונת אפשרית לנזקים עתידיים משני הבטים הראשון והחשוב ביותר זהו טובת הילדים שאין אפשרות לבורר פרטי לבחון ולבדוק מטרה זו הואיל ואין לו את הכלים והאמצעיים הדרושים לצורך בחינת טובתם. השני היות ונושאי הילדים הם מורכבים ביותר על פי רוב הבורר בשלב כזה או אחר מתעייף מלהתערב או להכריע בגלל מיגבלות היכולת שלו כאמור ואז הוא מחזיר את הצדדים בהסכמתם לערכאות השיפוטיות המוסכמות אם זה ביה"ד או ביהמ"ש וזאת לאחר שהצדדים עברו כברת דרך תחת שרביטו של הבורר אשר הולידו בינתיים הכרעות מצידו שגורמות לבעיות של תערובת סמכויות כאשר הדיונים חוזרים לביה"ד וכו' הרב אברהם מייזליס – דיין" עכ"ל.

 

הבעיה במקרה הנ"ל נעשתה בעצם אישור הסכם הגירושין ע"י ביה"ד, ומה שיצר אישור זה הוא התוקף לסעיף הנאמר בהסכם בין ההורים, שכל בעיה שתתעורר בהמשך הזמן יתבררו הדברים ע"י הבורר, ואכן זולת האישור אין תוקף להסכמתם ליתן החלטיות לבורר, ואמנם מוסד הבוררות הוא מוכר מבחינה משפטית, אך שונה הבוררות בין בני הזוג לדברים הנוגעים בפאן האישי לבין הבוררות בין בני הזוג לדברים הנוגעים לילדים, עי' פד"ר מביה"ד הרבני הגדול ירושלים[15]  שהכריע שבורר שהואצלו לו סמכויות בענייני ילדים הוא בגדר ידא אריכתא של ביה"ד ותו לא וראה לשונם שם "מהי ההשלכה לגבי מינוי בורר בהסכם הגירושין שני חלקים עיקריים בהסכם הגירושין האחד וכו' השני משמורת הילדים הסדרי הראיה וחינוך הילדים האם ניתן לאשר את הסכמת הצדדים למנות בורר וכו' לגבי הילדים חינוכם ומשמורתם? התשובה לכך היא שלילית". עוד שם מובא "הבדל מהותי ויסודי בין שני חלקים אלו כאשר גדר הפרדה גבוהה ורחבה מפרידה בין שניהם בעוד לגבי ענייני הממון והרכוש אפשר למנות בורר ובכך להפקיד בידיו את הסמכויות להכריע בכל בעיה שתתעורר בעניינים אלו הרי שאין הדבר כן לגבי כל הנוגע לטיפול בילדים ההלכה והחוק הטילו את האחריות לקטינים על בית הדין וכו' החובה המוטלת על בית הדין בנושא זה היא במסגרת היותו "אביהם של יתומים"[16] ומזה נגזר כי החיוב לשלומם וטובתם של הקטינים מוטלת אמנם על אביו ואמו אך גם כשיש להם אב ואם חובת הפיקוח היא על בית הדין וכו' כאשר מי שאמור לדאוג להם אינו ממלא את חובתו כראוי על פי אמת המידה של "טובת הילד" וכו' מה שבית הדין רשאי וצריך לעשות במקרה זה הוא מינוי של אדם שמעמדו יהיה כ"ידא אריכתא" של ביה"ד הוא יהיה זה שיפעל בשטח לרבות קבלת החלטות אך עדיין האחראי על טובת הילד היה ונשאר בית הדין בלבד[17].

 

עוד ראה דעתה של השופטת מרים נאור בפס"ד מבית המשפט המחוזי ירושלים בדעתה הנחרצת בהקשר לפעולת בורר וסמכותו[18] לשונה "דעתי היא כי הורים אינם מוסמכים להתנצל מחובתם כהורים לשקול את טובת הילד על ידי העברת מחלוקות קרדינליות בענייני הקטין לבורר. אין לזהותו של הבורר במקרה שבפני כדי להשליך על הקביעה העקרונית אם חובות ההורים ניתנות להעברה לבורר. אין ערובה לכישוריו של בורר. בורר אינו חייב לנמק את הכרעתו, טול בורר שנתבקש על ידי הורים להכריע בשאלת החזקת ילד בידי אחד מהם והטיל, חלילה, מטבע (בינו לבין עצמו) והודיע על "פסק בורר". האם באופן זה ממלאים ההורים חובותיהם כלפי ילדיהם?" עוד שם ראה לשונה "מסקנתי היא איפוא גורפת בכל הנוגע לטובתם של קטינים: כל הכרוך בקטינים – מזונות, החזקה ועוד – אינו ניתן למסירה לבוררות. עו"ד דרורי לא העלה בסכומיו טענה כלשהי נגד הכרעת הבורר בנושא חנוך הילדים (פסקה 1 אמצע לפסק דינו של כבוד הרב הראשי). כנראה שאין מחלוקת בין הצדדים בפני על כך שהילדים יקבלו חינוך תורני כאמור בפסק הדין. אך עניין לנו בעקרון: דעתי היא כי במקרה של מחלוקת בין הורים אין להעביר את ההכרעה בחינוכם של ילדים לבורר. ההכרעה בנושא זה היא חובתם של ההורים, ואין הם יכולים להתנצל מן ההכרעה על ידי העברתם למי שלא הוסמך לכך בדין. (והשווה גם ע"א 352/80 צוקרמן נ. צוקרמן פ"ד ל"ד (4), 689, בעמוד 698 מול האותיות א-ב)".

 

 

גם זה דבריה ראה שם "סוף דבר: עניני החזקת ילדים, מזונותיהם וגם עניין חנוכם – אינם ניתנים למסירה לבוררות".

הרתיעה של החוק, ההלכה והדיינים הנ"ל מכח שיפוט מוחלט של בורר על פי רצון ההורים הוא מטעם העניין המדובר "טובת הילד", הבוררות הניתנת על ידי ההורים בהסכמתם אינה החלטה סופית אלא מצריכה אישור ערכאה שיפוטית בית משפט או בית דין רבני בבחינת העניין האם החלטת הבורר אכן היא "טובת הילד", ולכן צווחים ככרוכיא לבל יערבו סמכויות שישפיעו לרעה על טובת הילד האבסולוטית.

 

(2) מאפיין שני – משמורת נורמטיבית – "הגיל קובע":

במאפיין זה נתחקה שוב על המוטיב "טובת הילד" בהשלכותיו, הנה בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות[19] הנזכר נאמר בסופו "ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת" וכן בהלכה מובא דין זה עיין ברמב"ם[20] ובשולחן ערוך[21] ושם נאמר שבנים עד גיל 6 הם אצל האם ובנות אצל אמם לעולם, המקור בגמרא להלכה זו, מציין הרב המגיד[22] ממסכת עירובין[23] שאמרו ד"אפילו בן 6 בצוותא דאימיה ניחא ליה", כלומר אף בן 6 מעדיף את חברתה של אימו על של אביו, ביאור הדבר הוא שלילד יש תלות וקשר טבעי בשחר ינקותו לאימו יותר מאשר לאביו, מציאות זו נובעת הן משום שהילד נישא בבטנה של האם למשך תשעה חודשים דבר הגורם לחיבור מסוים וטבעי למקור גדילתו עוד שנים מספר מעת יציאתו לעולם, והן משום כח הרגש הגובר על השכל שנמצא בטריטוריית האם מאשר אצל האב על פי הטבע והנורמה דבר הגורם להימשכות טבעית לילד.

 

 נאמר בספר ויקרא[24] "איש אימו ואביו תיראו" ופירש רש"י[25] שהקדים הכתוב במורא את האם לאב לפי שגלוי לפניו שהבן ירא את אביו יותר מאמו ואילו גבי כבוד ההורים נאמר[26] "כבד את אביך ואת אימך" שגלוי לפניו שהבן מכבד את אמו יותר מאביו מפני שמשדלתו בדברים, כן מבואר במסכת עירובין[27] שקטן הצריך לאמו הוא זה שאינו יודע לקנח את עצמו ומתעורר משנתו וצועק ואינו מרפה "אמא" "אמא", וראה ברש"ר הירש[28] שמבאר את השכר השווה במצוות כבוד הורים ובמצוות שילוח הקן כאשר בשניהם דמות האם היא מרכזית ומגוננת "שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך" משמע כשהאם נמצאת אזי יש שמירה ושילוחה של האם מבטא את הפקרת הגוזלים וע"י כך מנוטרלים מהתגוננות יתר, נמצא שהמרכיב האימהי מתבטא ביותר מופנמות ושמירה כלפי הילד, ביתר ריגשיות ושידול, והקטן בפרט בגילאים אלו זקוק לחום ורגש ופחות שיכליות וענייניות, לפי זה ניתן להבין מדוע קובעת ההלכה והחוק שונה זאת שכאשר נפרדו ההורים יש להעדיף את האם בהחזקת הילדים לפחות עד גיל 6. וברמ"א[29] כתב "ודוקא שנראה לבית הדין שטוב לבת וה"ה לבנים להיות עם אמה אבל אם נראה להם שטוב לה יותר לישב עם בית אביה אין האם יכולה לכוף שתהיה עימה". הנחת יסוד זה ברורה למדי מפני שאם כל תוקף הדין שעד גיל 6 הילד יהא אצל אמו נובע מפני טובתו וכאמור שזקוק הוא לענייני הרגש והמקום הטבעי המקורי אשר ממנו בא, כאשר נוכח לדעת בית הדין/בית המשפט שבמקרה מסוים באופן חריג הימצאות הקטן אצל אמו תזיק ואילו אצל אביו רק תיטיב עמו ודאי הוא שיש להפוך המיקומים. וידועים ומפורסמים דברי הרמב"ן בתשובותיו[30] "לעולם צריך לדקדק בדברים אלו אחר מה שיראה בעיני ביה"ד בכל מקום ומקום שיש בו יותר תיקון לחזור בם אחר תיקונן" וכו'  וראה הפד"ר מביה"ד ת"א-יפו[31] וז"ל "כי ההלכות בדבר אחזקת הילדים אינן הלכות בטובת ההורים אלא הלכות בטובת הילדים וכו' אין כאן זכויות לאב או לאם רק חובות עליהם יש כאן שמחוייבים לגדל ולחנך את ילדיהם ובבוא ביה"ד לקבוע בדבר מקומו של הילד בדבר המגיע בינו ובין הוריו רק שיקול אחד נגד עיניו והוא טובתו על הילד אצל מי תהיה ובאיזה אופן תהיה אבל זכויות אב ואם זכויות כאלו לא קיימות כלל" עיין שם וכך כתב המהרשד"ם[32] "כללא דמילתא כי כל זכות שאמרו "הבת אצל האם לעולם" בזכותה דברו ולא בזכות האם וכן בבן עד שש בזכות הבן דברו ולא בזכות האם דבן עד שש בצוותא דאימיה ניחא ליה אם כן כל שיראה לאב או לאפוטרופוס שהוא חוב לבן או לבת הרשות בידם שיכולים לומר לאם מה שאמרו שהבת אצלך לא אמרו אלא בזכות הבת והנה אנו רואים שחוב הוא לה שתעמוד אצלך" עוד הוסיף שם המהרשד"ם "אלא על כרחך יש לך לומר שחכמים דברו על הסתם אמנם אם יראה בעין שתקנת הבת אינה להניחה אצל אמה ודאי ואין ספק שיש כח לבית הדין לראות על תקנתה" וכ"כ המבי"ט[33] "למדנו מכאן שתגדל הבת אצל אמה שתלמד לה אומנות נשים וצניעות דרך נשים ואם כן אפילו נתרצית האם לתתן לאב חייב להחזירן כשתרצה היא להחזירן לביתה כי מה שאמרו הבת אצל אמה לא בשביל קירוב ואהבת האם לבת יותר מן האב נגעו בה אלא לתיקון הבת שתלמוד דרך נשים עם אמה כדאמרן ואם כן מה לי שנתרצית לתתה לו אז וחזרה ונתרצית לקחתה אצלה או שהייתה אצלה מקודם" המתבאר שכל עניין קביעת הגיל במשמורת האם אינה מטובת האם אלא מ"טובת הילד" גרידא ואין זה מאיכות הקשר בין האם לילד אלא מהצורך של הילד לאמא לקשר האמהי וזה המנחה בקבלת ההחלטה בעניין המשמורת כך מבואר בפסקי דין רבניים ראה הפד"ר מביה"ד ירושלים[34]  "החזקת הילדים אינה שאלה של זכות האב או זכות האם כי אם טובת הילדים והיא הקובעת ולכן אם בית הדין רואה שטובת הבן הוא שיהיה אצל האם גם לאחר גיל שש משאירים אותו ברשות האם והאב חייב במזונותיו". עי' עוד פסקי דין רבניים[35] הדנים בנקודה זו.

 

אמנם לאחר גיל שש הבנים בדרך כלל אצל האב יען מחוייבותו לחנכם וללמדם תורה, אך יש לדעת שכלל זה תקף אף על אב שאינו שומר תורה ומצוות ולא יוכל ללמדו תורה כיוון שעדיין יש במחוייבותו לחנך את הילד את החינוך הכללי לא רק בין אדם למקום אלא גם בין אדם לחבירו, ראה פד"ר מביה"ד חיפה[36] ז"ל "הנה לעיל כתבנו שהטעם שבן צריך להיות אצל אביו הוא כדי שיחנכו בדרך התורה והמצוות ולפי זה צריך בירור מה הדין באב שאינו שומר מצוות וכו' ונראה שגם בכה"ג יש תפקיד נכבד לאב בעיצוב דמותו של הבן בהתנהגותו בדרך ארץ שלא יהיה ממבלי עולם ולא יגדל להיות בין ריקים ופוחזים כי חינוך כולל גם דרך ארץ ואם לא זכינו שכל הבנים יתנהגו בדרך התורה בדברים שבין אדם למקום אבל לכל הפחות בדברים שבין אדם לחבירו וכו' ואב יש לו הכח יותר מאשר לאם לחנך ילדיו לערכים חיוביים ולכן הטילה התורה מצות חינוך על האב ולפעמים יש צורך גם בגערת האב וד"ל" עכ"ל אך מה דהבת באופן טבעי ממשכית במקום האם אף לאחר גיל שש במובן ההלכתי זהו משום שהבת זקוקה ללמוד את דרכי הנשים והצניעות יפה לה בקרבת נשים ולכן "הבת אצל אמה לעולם", חרף זאת בחוק לא חילקו בין בנים לבנות ושווים הן שעד גיל שש אצל האם, ולאחר גיל שש הבחינה להחזקת הילד תהיה אינדוודואלית תחת בחינה של טובת הילד וכנ"ל, אך יש לזכור שכיון שהמניע לכללים אלו נובע מפני המיצוי המירבי ל"טובת הילד" על כן כאשר המקרה, המאורע המדובר, מראה סימנים בהקשר ל"טובת הילד" הפוכים מן הכללים הנ"ל ודאי שמוטל על ההרכב ההחלטי המשפטי להתאים את ביצוע העניין על פי מרכיב זה כמבואר בדברי הרמ"א[37] וכן בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות[38] כלשונו "אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת".

 

(3) מאפיין שלישי – "זכויות וחובות" – החזקת הילדים:

המבט על עניין החזקת הילדים יכול להטעות את המתבונן בטעות נפוצה וידועה קרי מי שמחזיק בילד כלומר משמורת הילד תחת חסותו הוא זה שמחוייב בהוצאות הנדרשות לילד יען הזכות שיש לו להחזיק בו ולצד השני שאינו נושא במשמורת הילד ישנם חובות גרידא ונשללים ממנו הזכויות. התוצאה ממבט זה גורמת להורים להילחם על ההחזקה בילד עיין בדברי השופט עמית[39] בדבריו הנוקבים. על מבט שלילי זה הועברה ביקורת חריפה ע"י ד"ר יואב מזא"ה במאמרו[40] ״משמורת ילדים״: מושג מהותי או כותרת חלולה! כלשונו "כפי שנראה, הורים רבים מבינים את מושג המשמורת כמושג המסדיר את יחסי ההורים והילדים באופן שההורה המשמורן (בדרך כלל האם) הוא האחראי לטיפול בילדים וההורה הלא־משמורן לעומתו (בדרך כלל האב) פטור מאחריותו לטיפול בילדים. במילים אחרות, רבים מפרשים את מושג המשמורת כמקנה להורה המשמורן סמכות לפקח על הקשר של ההורה הלא־משמורן עם הילדים, כך שהקשר של ההורה הלא־משמורן עם הילדים כפוף להסכמתו ולאישורו של ההורה המשמורן, המשמש שומר הסף באופן טבעי. תפיסה זו של מושג המשמורת גורמת לפגיעה חמורה בילדים - בראש ובראשונה בידי אמהות המנצלות את מושג המשמורת על מנת להקטין את מעורבות האב בחיי הילדים ולהפכו לדמות שולית בחייהם, ובמידה מסוימת גם בידי אבות הנמנעים מלממש את אבהותם בשל המסר המדיר אשר הם מייחסים להיותם לא־משמורנים. נמצא אפוא, כי מושג המשמורת אינו מאפשר להורה המשמורן לטפל בילד בצורה טובה ומקיפה יותר, אלא הוא מסתכם ביצירת יחסי כוח בין ההורים, מה שגורם לפגיעה בילד במקום להגן עליו" עכ"ד. יש לדעת כפי שיוצא מדבריו של הד"ר יואב מזא"ה שהמבט האנושי האזרחי הכללי הינו מבט מוטעה ערכי ומוסרי, ראה למשל את מגמת האמנה[41] לזכויות הילד ובעקבותיה ועדת רוטלוי[42] שקראו להפסיק ולהתייחס אל הילד כאל אובייקט במכלול זכויות ההורים ולחילופין להעמיד את עיקרו העל "טובת הילד" שיהווה שיקול מכריע,  וממנו בלבד ייגזרו מחויבויות ההורים והמסתעף לזה כלפי הילד. טרם נבאר העניין נציג את הזכויות והחובות העיקריות הנוגעות לטיפול ההולם בילד וכדלהלן – "הסדרי ראיה", "מזונות", "חינוך".

 

בעניין "הסדרי הראיה"[43] - מונח זה הינו זכות לילד וטובתו הגמורה שההורה שאינו משמורן יפגוש בו לעיתים הראויים ויעביר עמו עת פנאי בעל זמן הולם ומכובד שיש בו כדי לייצר את טובתו "טובת הילד" ומלבד זאת שהדבר מיטיב עם הילד הדבר מיטיב גם עם ההורה שאינו משמורן בפאן הריגשי בפרט, זכות הסדרי הראיה לא נשללו מן ההורה שאינו משמורן לאו דוקא מחמת המוטיב "טובת הילד" אלא גם מצרכיו הריגשיים של ההורה, נכון הדבר שהמניע העיקרי לעניין הסדרי הראיה נובע מהמוטיב "טובת הילד" אך המניע הנוסף אינו נזנח, צא וראה בסיטואציות של תינוקות בני חודשיים וחצי שנה שאין לרכים אלה שום צורך במפגשים עם האב הן לענייני חינוך והן לענייניו הריגשיים של הפעוט במובן של הצורך באב, ובכל זאת יש לאב זכות בהסדרי ראיה, במקרה זה ראה פדר"ים ופס"ד משפטיים[44], ומוכרח הדבר שהמניע הנוסף אם כי הטפל במניעים למונח הסדרי ראיה הוא הפאן הריגשי של אב כלפי ילדו ובודאי שלא תישלל ממנו זכות זו במקרה הנורמטיבי, אך נדגיש שוב שהמניע העיקרי לעניין הוא לא אחר מאשר "טובת הילד" ועל פי רוב הוא המניע הקיים כך שאין משמעות במניע השני – ענייני הרגש של ההורה שאינו משמורן כלפי ילדו, ראה בספר "דיני משפחה" לד"ר בנציון שרשבסקי[45]  מה שכתב בנקודה זו ז"ל "אם הילדים נמצאים אצל האב או האם לפי ההלכה הנ"ל נשארת כמובן להורה השני הזכות לבקרם הסדר מתאים לכך נקבע על פי רוב על ידי הצדדים עצמם או על ידי בית הדין גם זה יהא כפוף לתנאי שבית הדין לא יהיה בדעה שביקורים כאלה עלולים להזיק לילד כי גם כאן המדובר איננו בטובת ההורים כדי לאפשר להם למענם לבקר את הילד אלא בטובת הילד הדורשת בדרך כלל שהקשר הטבעי עם ההורה השני לא ינותק גם פה מדובר איפוא מבחינה משפטית לא בזכות ההורים אלא בחובתם שקיומה דרוש למען הילד" המחבר מבאר את נקודת השורש בעניין זה בכך שאם ביקור ההורה שאינו משמורן מזיק לילד בביקורו אזי נאלץ לשלול ביקור זה ועל כרחך שהמניע העיקרי להסדרי הראיה נובעים בעיקרן הן הלכתית הן משפטית סובב המוטיב "טובת הילד".

 

"מזונות"[46] - אף שהמשמורת אצל האם, מחוייב האב במזונות מבחינה אבסולוטית במצבי הנורמה קרי שההחזקה בילד אצל האם הוחלטה ע"פ דין, כמבואר ברמב"ם[47] ז"ל בתו"ד שם "שלמו חדשיו וגמלתו אם רצת המגורשת שיהיה בנה אצלה אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן שש שנים גמורות אלא כופין את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אמו ואחר שש שנים יש לאב לומר אם הוא אצלי אתן לו מזונות ואם הוא אצל אמו איני נותן לו כלום" עיי"ש. המתבאר, שאין במציאות המשמורת של הילד אצל האם סיבה להעביר חובת האב למזון הילד אל האם, הדבר מתבאר בפשטות לפי המונח המקפץ בגליון זה מכל פינה - "טובת הילד" שהרי בעצם הימצאות הילד אצל האם אין זה נובע מהטבה שנוקטים עם האם על היותה נושאת הילד בקרבה תקופת תשעה חודשים וגם לא ממובן פמיניסטי אלא נטו מ"טובת הילד" ותו לא, אשר על כן, לבוא ולומר שמחמת שהילד נמצא בקרבת האם נבוא ןנסיר חיוב האב ממזונותיו, זוהי עוולה מרושעת ממדרגה ראשונה, הלוא החזקת הילד אצל אמו נובעת מטובתו גרידא, ומדוע שתסור החובה האבסולוטית של מזונות הילד מצד אביו רק בגלל שכל חטאו של הקטין מפני שהניחוהו אצל אמו לצורכו, ראה לשונו החותכת של מיודענו ד"ר שרשבסקי בספרו הנ"ל[48] ז"ל "מאידך גיסא אם היא לוקחת אותם לפי הדין הנ"ל אין היא מקבלת על עצמה את חובת מזונותיהם אלא אלה נשארים מוטלים על האב" ע"כ ודע שנקודת מפנה חשובה זו שחובת המזונות על האב נשארים עליו אף שנשללה ממנו הזכות לשמור על ילדיו מפני המוטיב "טובת הילד" הינה תקפה דוקא שהמשמורת בטריטוריית האם היא ע"פ דין, ניתן לדייק זאת מדברי הרמב"ם הנ"ל כלשונו "ואחר שש שנים יש לאב לומר וכו' ואם הוא אצל אמו איני נותן לו כלום", אמנם הרמב"ם דיבר על הגיל שמעבר לשש שנים אך כל ינוקא ידע לפרש שהרמב"ם דיבר ברגילות המצויה ובודאי שאם ע"פ דין אין סיבה להניח הילד אצל אמו תחת גיל שש ברור הדבר שיוכל האב להשתמש בטענה זו, כן נראה מלשונו של הד"ר שרשבסקי שכתב "אם היא לוקחת אותם לפי הדין", נמצא שחובת המזונות על האב כלפי ילדיו קיימת אף שהמשמורת נמצאת בטריטוריית האם אך דוקא שמשמורת זו ע"פ דין. יתר על זאת מצינו ג' שיטות בביאור דברי הרמב"ם הנ"ל הדעה הראשונה נמצאת בתשובת מהר"י אבן לב[49] שכתב דלאחר גיל שש אין האב יכול להוציא את הילד מרשות האם אלא שבמקרה זה הוא פטור ממזונותיו, הדעה השניה נמצאת בדברי הרב המגיד על הרמב"ם[50] שאף יכול האב להוציא הילד נגד רצונה לאחר גיל זה מלבד יכולתו להיפטר ממזונות והדעה השלישית נמצאת בדברי המבי"ט בתשובותיו[51] שאף יכול להוציא הילד מהאם לאחר גיל זה נגד רצונו כל עוד לא הגיע לגיל יג' שעומד על דעתו. אמנם לא הובאו שיטות אלה להלכה בכל מקום וכמובן שלא נתקבלו במובן החוק המשפט המדיני אך ניתן להיווכח עד כמה דברי רמב"ם אלו גמישים בפירוש דבריו ובפרט שעל הכל מוסכם שעניין המזונות בחובת האב נשללים כל שהאם מחזקת בילד שלא ע"פ דין ועיין בפסקי דין רבניים[52] א"כ שוב נתחקנו שמוטיב "טובת הילד" הוא הקו המנחה את ההחלטות השיפוטיות ואין בהטלת חובת המשמורת על הורה אחד לסלק מן ההורה השני את חובותיו או לחילופין לשלול ממנו את זכויותיו.

 

"חינוך"[53]חינוך הינו מושג רחב הטומן בתוכו מכמנים רבים אשר כולם תולדות המושג חינוך, בחינוך קיים הקניית דרך חיים ראויה ומתוקנת המהווה כלי התמודדת בין הבריות נכנה זאת "בין אדם לחבירו", כללי ההתנהגויות הנאותים לאדם הנמצא בקרב הנפשות דורשים לימוד ופיקוח. "נימוס", "תרבות", "דרך ארץ", הן מושגי תולדה הנגזרים מהאב המכונה "חינוך" בפאן של ההגדרה "בין אדם לחבירו", "חינוך" אף מלשון חניכה, לחנוך את הבית, להכשיר את המקום לכניסה, ילד מוכרח לקבל "חינוך" על מנת שיוכל להתמודד בדרך הנכונה בחייו בהיותו נמצא בין בריות, בחינוך קיים גם השכלה, השכלה דתית והשכלת חול, ההשכלה הדתית נקנית ממחויבות דתית והצורך בה מלבד עצם מחוייבותה הדתית הוא גם משום שעל ידי הקנייה זו הילד יוכל לשחות כראוי בים הדת, מה שיגרם לולי הקנייה זו שהילד ימעד ולא יצלח בדרך הדת, ההשכלה המכונת השכלת חול הינה השכלה הקשורה למדעי העולם וחוכמותיו הקניית השכלה זו נצרכת אף היא ומוכרחת, וזאת למען יכולת ההתמודדות בחיי האדם אם לצורכי פרנסתו ולחם חוקו אם בהסתגלותו ומציאת דרכו בחיי הבריות, החינוך כולל מרכיבים כלליים אלה בכלל, וענפיו במובן הפרט רבים, מטריית חינוך ענפה זו מוכרח האב ללמד לבנו מהטעמים הנ"ל, גם בחוק היא מובאת[54] כלשונו "אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצרכי הקטין לרבות חינוכו לימודיו הכשרתו לעבודה ולמשלח יד ועבודתו",  מתבאר מדברי החוק שאין זו זכות גרידא אלא חובה גמורה. יתר על זאת חוקקה הכנסת[55]  את מהות חובת החינוך הקובעת את החינוך כזכותו של ילד ונער באשר הם בישראל, זה לשון החוק "כל ילד ונער במדינת ישראל זכאי לחינוך בהתאם להוראות כל דין" במקורות דת ישראל מובא עניין החינוך כחובה גמורה החל במקרא[56] "ושננתם לבניך" "ולמדתם אותם את בניכם"[57] וכן שנו זאת במשנה[58] "האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשאו אשה וללמדו אומנות וי"א אף להשיטו במים" (לימוד שחייה) ואף שהאב "עם הארץ" קרי אינו בקי בתורת ישראל חייב הוא לשכור מלמד לבנו כדברי הרמב"ם[59] "וחייב לשכור מלמד לבנו ללמדו" ע"פ דברים אלו ניתן להיווכח במושג החינוך בכללותו אשר עונה וחולש על קריטריונים רבים, מושגיים השכלתיים, מושגי רוח, ענייני פרקטיקה התמודדותיים בחיי היום יום כאומנות ושחייה, ומרכיבים אלו הוטלו על האב מבחינה הלכתית, אך מבחינה חוקית היא מחוייבות משותפת כלשון החוק הנ"ל במובן הכלכלי השיתופי, אשר על כן היא הנותנת לדין שאחר גיל שש הילדים יהיו במשמורת האב יען מחוייבות החינוך אשר תחילת ביצועה חל ומתחיל בהגיע הקטין לגיל זה, עם זאת כשנראה ע"פ המוטיב "טובת הילד" שזקוק הילד להמשיך להיות במשמורת האם אף שעבר גיל זה, עדיין חובת האב בחינוכו לא תפוג, ויממן ויפעל בעניין זה בשהייתו הקרובה בהסדרי הראיה וכן במשלח ידו הרחוקה עד מוסדות חינוך שנמצא בם הילד, במקרים מסוימים כאשר האם אשר נמצא במשמורתה הילד עברה למדור מרוחק מהאב וכתוצאה מכך הדבר מקשה על האב במפגשו עם הילד תיאלץ האם לשאת בנטל ההוצאות הדרושות לכך ראה פס"ד לביהמ"ש לענייני משפחה ת"א – יפו[60]  כלשונו "את הקשר בין האב והקטינים יש לשמר ולהבטיח הן ע"י חיובה של האם כי בביקורים בסופי שבוע אשר ימשיכו אחת לשבועיים כאשר היא תהא אחראית פעם בחודש להביא ולהחזיר את הקטינים מאילת למרכז הארץ וכן תישא בעלויות הכרוכות בכך" וכו' כן ראה הפד"ר לביה"ד באר שבע[61] שדן ברשות האם לעבור דירה ומכריע שכיון שאין היא מתכננת לעשות זאת עתה א"כ לא ידונו בעניין ההוצאות הכרוכות בכך להסדרי ראיית האב עיי"ש, המוכח מזאת שיש מה לדון בעניין זה, והסיבה כאמור ברורה, שכיוון שהסדרי הראיה של האב עם הילד נובעים מ"טובת הילד" הן בפאן הריגשי הזקוק הילד לאביו, הן מענייני החינוך שיונק מעצם שהייתו עם אביו, נמצא שלולי מפגשים אלו יוזנח פאן חשוב זה ולכן האם מחוייבת למנוע זאת שהדבר דורש ממנה התערבות ממונית ליתן גושפנקא ממשכת למציאות המפגשים עד כמה שבגינה נגרמה הפוגה זו.

כאמור נוכח הקורא לדעת שהזכויות והחובות באשר הם רובצות וקיימות על הרשאי בהן והמחוייב בהן ללא קשר למיקום הילד עד כמה שמיקומו הוא על פי דין וחוק והסיבה לעניין זה טמונה בשורש החולף בין המילים והוא המונח "טובת הילד", החלטות שיפוטיות הלכתיות וחוקיות באשר למיקום הילד לא ישנו את חובות וזכויות ההורה אשר לא נמצא במיקומו הקטין, יען שמיקום הקטין נובע מהמוטיב "טובת הילד", נמצא שהחובות והזכויות ימשיכו כהרגלן ולא ישנה היכן מיקומו של הילד ומשום היסוד המתכנה "טובת הילד". וראוי להביא את לשון הגר"א גולדשמידט זצ"ל[62] "כי ההלכות בדבר החזקת הילדים אינן הלכות בטובת ההורים אלא הלכות בטובת הילדים אין הבן או הבת חפץ לזכויות האב או האם אין כאן זכויות לאב או האם רק חובות יש כאן שמחויבים הם לגדל את ילדיהם ובבוא בית הדין לקבוע בדבר מקומו של הילד בדבר המגע בינו ובין הוריו רק שיקול אחד נגד עיניו והוא טובתו של הילד אצל מי תהיה ובאיזה אופן תהיה אבל זכויות אב ואם זכויות כאלו לא קיימות כלל ומכיוון שכך הרי הילד הוא בעל הדין בעניין סידורו בזמן הגירושין והוא בעל הדין לאחר הגירושין הוא ואין זולתו" כן ראה השקפה זו מחוקי ופסיקות בתי המשפט[63] למיניהם כן נכתב בבג"ץ[64] כלשונם  "אין צורך להרחיב את הדיבור על עקרון של טובת הילדים כשיקול מכריע [...] הדברים עתיקי יומין הם ומקורם במשפט העברי והם מקובלים כעיקרון עליון בפסיקת בתי המשפט ובתי הדין מאז ומתמיד לרוב גם כשיקול יחיד [...] ובנדון זה לא צריך להיות הבדל מהותי בין הערכאות המשפטיות השונות היינו בתי המשפט ובתי הדין הרבניים" ועוד כהנה רבות יש, אך העיקרון ברור ואכמ"ל.

 

[ג]"טובת הילד" - ביצועיזם "מושגים והגדרות"

(1)מושג ראשון – "משמורת והסדרי ראיה":

הגדרת המושג משמורת הינה הגדרה סבוכה למדי, השלכותיה של ההגדרה כה חשובות כי כאשר ההגדרה לא תהא נכונה, הביצועיזם להגדרתה יבראו קונפליקטים שליליים במובן המעשי של העניין שישפיעו על "טובת הילד", המתבונן נוטה להבין שמדובר במושג פשוט שהשאלה בו אצל מי ידור הקטין, אך הבנה זו היא הבנה שיטחית ורדודה המגלה על חוסר אינפורמציה ונסיון ברובד זה וטוב לו שכך, ההגדרות הקיימות בחוק נשוא זה הלוא הוא חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות[65] הינם הגדרות בעלות תפיסה פרקטית מעשית ונוטה להיות יותר חד צדדית החל מ"ההורים הם אפוטרופסים טבעיים" וכו' "האפוטרופסות כוללת חובה וזכות לדאוג לצרכיו וצמודה לה הרשות להחזיק בקטן ולקבוע את מקום מגוריו" וכו' "לא באו ההורים לידי הסכמה רשאים לפנות לבית המשפט והוא יכריע בדבר" וכו' "היו הורי הקטין חיים בנפרד" וכו' "רשאים הם להסכים ביניהם על מי מהם תהיה האפוטרופסות לקטין כולה או מקצתה" וכו' "בית המשפט יאשר לאחר שנוכח כי ההסכם הוא לטובת הקטינים" וכו' ניתן להיווכח מההוראות הנ"ל עד כמה מושג המשמורת קרוב לההבנה השיטחית הנ"ל אם כי לא ממש באותה משבצת קיצונית שלילית של המתבונן הנמשל. בעידן הנוכחי[66]  המליצו מומחים שונים לשנות את התפיסה ההגדרתית וכתוצאה מכך ההשלכות יושלכו לכיוונים ורודים יותר או לכל הפחות בגוון שחור מינימלי אפרפר יותר, טרם ניווכח בהצגת התפיסות החדשות למיניהם נעלה על הכתב את הבעייתיות הנוצרת מהתפיסה הקדומה, אשר על כן, כאשר המהלך סובב סביב מי מבין השנים יחזיק בקטין וידאג לצרכיו התוצאה תהיה שהצד השני יהיה חסר רלוונטיות מעורבות ומשמעות דבר שיגרום לקטין להיות יתום מכיוון אחד ובד בבד יעשה ריחוק פיזי וריגשי לילד מאותו צד וכהתבטאותו של השופט מ' אלון[67] "קריעת ילד מהוריו קשה היא מקריעת ים סוף", הווית הילד הנורמטיבי בצורת גדילתו והתפתחותו המיטבית אף לאחר פירוד הוריו יהא ע"י מציאות שני הורים, אב ואם, מיזוג של גבריות ונשיות - שכליות ורגשיות, וכפי שאגודת דפים זקוקה לכריכה משני צדדיה, וידוע מה יארע לספר הכרוך מצד אחד, לא רחוק היום שהדפים יתנוססו בחלל החדר אף בלא הכריכה היחידה שהייתה, ניתן להפנים דברים נבונים אלו מלשון פסק דין ביהמ"ש העליון[68] "טובת הילד במובנה האידיאלי מחייבת כי הילד יגדל במחיצת שני הוריו במסגרת תא משפחתי יציב ואוהב כאשר בעת פרידתם של ההורים מחויב בית המשפט לקבוע הסדר משמורת אשר יבטיח עד כמה שהדבר אפשרי שהילד יגדל במסגרת יציבה במשמורתו של ההורה שנמצא מתאים יותר בשל כך תוך שמירה ככל שהדבר אפשרי על קשר בין הילד לבין ההורה שאינו משמורן"[69]. כאשר נתייחס למושג המשמורת במובן פרקטי מעשי קרי למצוא לו אכסניה מסוימת בעלת צרכים פיזיים התוצאה תהיה שהילד יחיה כל חייו בנופש! ילד לא יכול לחיות את חייו בנופש פורקני, הדבר עלול ליצור ילד שבעתיד יהיה נער או בוגר שאינו אדם חיובי בלשון המעטה, זוהי תוצאה צפויה העלולה להיות ללא קשר הורי משותף, הילד חייב שיגרה נורמטיבית דואגת ומשותפת, רק כך הילד יוכל לקבל את הויטמינים החיוניים הנדרשים לו ולגדול בדרך ישרה, היכולת לחפות על המציאות השלילית המושפעת על הקטין כאשר הורי הילד סיימו את קשר נישואיהם תהא רק ע"י מצב בו קשר הנישואין שלהם בכל הנוגע לזיקה לקטין תהא ממשכת באופן משותף אבסולוטי. ראה למשל את המלצותיה של ועדת שניט[70] - ועדה שעשתה בהמלצותיה[71] שינויים כבירים וחיוניים בתפיסה ההורית ובהגדרותיה המשפטיות של המוטיבים "אפוטרופסות" "משמורת" ו"חזקה", עיקר המלצותיה, שהמונחים בחוק יוחלפו למונחי יסוד של "אחריות הורית" "מימושה של אחריות זו" ו"קשר הורי" ההגדרה שתחליף את ההגדרות של "האפוטרופסות" "משמורת והסדרי ראיה" כפי שהם תהיה "מימוש אחריות הורית" כלומר אף שניתקו ההורים את קשר האישות ביניהם בכל המובנים סביב נשוא זה, האחריות בענייני הקטין - ילדם תהיה אחריות משותפת וכמובן שמוטיב "טובת הילד" ינחה ויסלול את הדרך למצות ולבצע את ההגדרה "אחריות הורית משותפת", ובהעדר הסכמה בין הורית, יהיה ביהמ"ש שיקבע את אופן מימוש האחריות ההורית תחת הכותרת "טובת הילד", ההבחנה של בית המשפט להגיע למטרה נעלה זו, תהא ע"י הבאה בחשבון של שבעה פרמטרים שונים המוגדרים בסעיף (9) להצעה הנ"ל, אשר כוללים צרכיו ההתפתחותיים של הילד לפי גילו, מצבו, הבטחת היציבות בחייו וצרכיו המיוחדים, זכות הילד כי יישמע קולו עד כמה שגילו וכישוריו מאפשרים את הדבר, נכונות הוריו לשתף פעולה למימוש זכויותיו האמורות ויכולתם לעשות זאת, הזכות של הילד לקשר אישי ישיר וסדיר עם שני הוריו, הטיפול שהעניק כל אחד מההורים לילד לפני הגירושין ונכונות כל אחד מהם לאפשר את הקשר עם בני משפחתו הקרובים- אחיו, אחיותיו, והורי הוריו של הקטין. ראה מספר תנאים מקדימים לביצוע מגמה זו אותם מנה כב' השופט גרינברג[72] והם : מסוגלות הורית טובה של שני ההורים, רמת שיתוף פעולה בין ההורים, הערכה הדדית, תפיסת הילדים את שני הבתים כמרכזיים בחייהם ומרחק גאוגרפי קטן. המודל של הועדה מתבסס על מחקרים שהוכיחו את הצורך החשוב בתיפקודם של שני ההורים, מסקנות הועדה היו שככל שאבות יהיו יותר מעורבים בחיי ילדיהם ותינתן להם הזדמנות להעניק תמיכה רגשית, בטחון, ויסייעו במתן מענה לצרכי הילדים בפאן הלימודי החינוכי והחברתי, הילדים שיהנו מהטבה זו יתפקדו ברמה חברתית טובה יותר, ויסתגלו למצב שנוצר בעקבות הגירושין בצורה טובה יותר מאשר ילדים שלא יזכו לשני הורים תומכים ושותפים, ממצא נוסף הסיקה הועדה, והיא, כאשר ישנה מציאות של מתן העדפה של הורה אחד לעומת השני בקביעתו כהורה משמורן יחיד, הדבר מעניק למשמורן יתרון ביכולת ההשפעה על הילדים וביחס החיובי יותר כלפיו עד מציאות שלילית של ניכור בין הילדים להורה שאינו משמורן. ניתן להיווכח שהמערכת המשפטית נותנת משקל רב להמלצותיהן בהכרעת מציאויות קונפליקטיות בין הורית ראה כאמור פסק דין מבית המשפט לענייני משפחה[73] (ראשל"צ) ע"י השופ' חני שירה לשונה[74] -  "משכך וכו' מצאתי לנכון לצאת מההגדרות המעצימות הורה אחד ומדירות את האחר ולהביא לחלוקת האחריות ההורית בין ההורים, בתקווה להביא לסיום המאבק. לא כך יהיה, תמיד פתוחה הדרך להביא לשינוי נוסף והכל בהתאם לטובת הקטינים שהיא השיקול הראשון במעלה כהגדרת האמנה". עיין עוד בפס"ד מבית המשפט לענייני משפחה[75] (ראשל"צ) כיצד התייחס לשילוב תוצאות הועדה בפאן ההכרעתי תוך סקירת מסקנות מומחים שחקרו את עניין המשמורת המשותפת, הלשון, "בשנים האחרונות החלה להתפתח גישה חדשה אשר מבקשת לדחוק את התפיסה המשפטית העוסקת בהחזקת קטינים ובקביעת הורה משמורן ובמקומה להנחיל עקרונות משפטיים חדשים אשר מתבססים על מודל של אחריות הורית, כשהשאיפה היא לאחריות הורית משותפת. במסגרת דיון בתיק שהתנהל בפני (ראה :תמ"ש 28951/09 (ראשל"צ) פסק דין שלי מיום 7.1.2010 )  הבאתי את עמדתם של שני חוקרים מאוניברסיטת חיפה שהעידו  על החשיבות של אחריות הורית משותפת. פרופ' שגיא שוורץ הגדיר אחריות הורית משותפת כניסיון להביא את שני ההורים לשני בתים יציבים עם מעורבות שווה והוסיף שהכלל צריך להיות משמורת משותפת והחריג הוא משמורת שתקבע אצל הורה אחד. זאת רק כאשר ההורה השני איננו מתנהג בצורה נורמטיבית וקיימים ממצאים פתולוגיים. לעומתו פרופ' רימרמן הציג עמדה פחות גורפת. הוא התייחס בעדותו למצבים שהיה שוקל התאמת משמורת משותפת לאור ממצאים ותצפיות על מערכת היחסים בין כל אחד מההורים והילדים. בין שיקוליו מנה ביטויים רגשיים של הילדים בעת כניסה ויציאה של כל אחד מההורים למפגש עם הילד. שני המומחים הסכימו שיש צורך בהדרכה של שני ההורים וליווי מקצועי כדי לקיים משמורת משותפת כהלכתה". (דעתה האישית של השופטת ,שם) "עמדתי שלי שהלכה והתחזקה במהלך השנים מאז מתן אותו פסק דין  שיש צורך לבדוק ולאבחן כל מקרה לגופו של עניין כאשר המטרה היא לקבוע אחריות הורית משותפת ככל שהדבר ניתן, גם אם בתחילת הדרך מתגלים קשיים. יש צורך בכל תביעת משמורת לבחון את מצב ההורים, מסוגלותם ההורית, הקשר ביניהם ובין הילדים, מידת המעורבות שלהם בחיי ילדיהם עובר לקונפליקט הגירושין, מידת הזמינות והפנאי שלהם לילידיהם. באיזו מידה הרצון לקבל אחריות הוא כן ואמתי או מהווה אסטרטגיה לניהול הסכסוך המשפחתי-משפטי. מה היה  הקשר בין הילדים ובין כל אחד מהורים טרם החל הסכסוך בין ההורים ורצונם של הקטינים עצמם בהתייחס לגילם. יכולה אני להמשיך ולמנות משתנים נוספים אשר באים לידי ביטוי באופן שונה בקרב כל אחת מהמשפחות המתדיינות. מסקנה נוספת אליה הגעתי במהלך השנים לאחר קביעת משמורת משותפת בלא מעט מקרים שאין להעמיד את התקשרות החיובית והערכה ההדדית בין ההורים כתנאי לקיומה משני טעמים האחד שבתחילת ההליכים, כל עוד לא ניתן פסק הדין הצד שמסתייג ממשמורת משותפת ימנע מלפתח קשר חיובי עם ההורה האחר כדי שיוכל להשתמש בחוסר התקשרות כטעון נגד. הטעם השני הוא שהניסיון מראה שכאשר מדובר בשני הורים מיטיבים, בעלי מסוגלות הורית טובה המעוניינים בטובת ילדיהם, תתפתח עם הזמן  תקשורת סבירה ועניינית מספקת ביניהם, לאחר מתן פסק הדין" (השופטת ורדה בן שחר) .עוד ראה פס"ד מביהמ"ש לענייני משפחה[76] (אשדוד) במבחן להעברת משמורת וכהכרעתה "על יסוד האמור לעיל, התוצאה היא כדלקמן: שני ההורים עודם אפוטרופסים על הקטין, ועל כן מחוייבים לפעול בשיתוף פעולה לטובתו ולקבל יחדיו כל החלטה הנוגעת לבריאותו ולחינוכו". ראה עוד ביהמ"ש העליון[77]  וביהמ"ש לענייני משפחה (ת"א-יפו)[78]. מגמת המשמורת המשותפת לא פסחה אף על בתי הדין הרבניים שהכריעו על פיה עם מתן גושפנקא הלכתית ראה פד"ר מביה"ד חיפה[79] כלשונו "בעת האחרונה הולכת ורווחת התפישה כי קיימת מעלה גדולה בקביעת משמורת משותפת, אשר מטילה אחריות הורית על שני ההורים גם יחד. ואמנם, בדרך כלל מקובל להציב תנאי סף לקביעה זו, ראו לדוגמה מתוך החלטתו של השופט אסף זגורי, בית המשפט לענייני משפחה בטבריה, [תמ"ש 12148־04־10 ס.ג. נ' ע.ג,] שם כתב כך על אודות משמורת משותפת (סעי 57): בפסקי הדין לעיל נקבע ונחזר ונקבע, כי על פי הספרות המקצועית, המחקרים וחוות דעתם של המומחים אלה הם התנאים המרכזיים למשמורת משותפת (אשר אינם מהווים רשימה סגורה): א. מסוגלות הורית טובה דומה או שווה של שני ההורים; ב. רמה גבוהה של שיתוף פעולה בין ההורים וטיב התקשורת ביניהם; ג. רצון הילד; ד.מעורבות רבה של שני ההורים בחיי הילדים; ה. קיומו של קשר טוב ותקין בין שני ההורים לבין כל אחד מהילדים; ו. מגורי ההורים בסמיכות זה לזו, ותפיסת הילדים את שני הבתים כבתים מרכזיים בחייהם". עוד שם  "מהותה של המשמורת התפיסה הוותיקה גרסה כי כמין המשמורת הוא בעל משקל רב, ולכן התחבטה רבות בשאלת ההורה המשמורן. ברם, בהתאם לתפיסה המתחדשת מעמד המשמורת הוא סמלי בעיקר. תפישה זו ניתן למצוא בעקרונות ועדת שניט"  וכפי שסיים שם הפד"ר[80] "בית הדין נאמן לתפיסתו המתוארת לעיל כי אין בשאלת המשמורת כל משמעות מהותית, והקביעה החדשה שבהחלטה זו היא באשר למקום המגורים הפיזי של הבנות. ברמה העקרונית, ההחלטה על אודות משמורת משותפת לא משתנית, ושני ההורים יהיו בעלי משמורת שווה (משותפת) על הבנות". ראה עוד בבית הדין הרבני האזורי חיפה[81]. ועדת שניט התיימרה לבטל את המושג "משמורת" ולהחליפו למונח "אחריות הורית משותפת" אך ישנה הצעה קוגניטיבית ודעתי כלפיה אף חיובית יותר והיא שאין לתלוש את המושג "משמורת" מקרב הפסיקה המעשית אלא לנווטה לדרך הנכונה הפוזיטיבית אשר התממשות המונח יהיה מאוד אינדודואלי ותואם למצב. הצעה זו נולדה מבית מדרשו של ד"ר י. מזא"ה[82] במאמרו המפורסם ("משמורת ילדים" - מושג מהותי או כותרת חלולה), טרם ננתח את הנפקויות ממאמרו ראוי להביא את דבריו במקורן[83] וכלשונו "על רקע זה יש לבחון את המלצות ועדת שניט. ועדת שניט הוקמה בשנת 2005 על מנת לבחון את הסדרי המשמורת בדין הישראלי. בשנת 2008 פרסמה הוועדה את המלצות הביניים שלה וכו' אך חשוב לציין כי היא כמעט שלא בחנה את הפונקציה של מושג המשמורת בדין הפוזיטיבי מבחינה משפטית, ומשכך לא התייחסה התייחסות של ממש לתוכנו או לחלילותו של מושג זה על פי הדין הקיים. עם זאת מצאה הוועדה, כי סוגיית המשמורת מעצימה את הסכסוך בין ההורים במובן זה שהיא מעודדת אותם להילחם על התווית של ההורה המשמורן. בהסתמך בין השאר על חוות דעתם של הפסיכולוגים אבי שגיא־שוורץ ותרצה יואלס ועל המחקרים הרבים שהראו את הדינמיקה ההרסנית של מושג המשמורת בהקשר למאבקי הכוח בין ההורים, הסבירה הוועדה כיצד המאבק על הבכורה ההורית או על ההיררכיה ההורית אינו משרת את טובת הילד אלא פוגע בו לפיכך על רקע זה ובין השאר על בסיס חוות דעתו של מחבר מאמר זה המליצה הוועדה על ביטול מושג המשמורת" אחר דברים אלו העלה את הצעתו "על רקע דברים אלה אפשר להבין טוב יותר את עמדתו של מאמר זה. המאמר אינו מציע כי מושג המשמורת יבוטל וכי במקומו יוכנס אל השיח מושג חדש של אחריות הורית, אשר יבלע לתוכו גם את מושג האפוטרופסות על כל תכניו. הצעתו של המאמר היא כי מושג האפוטרופסות יישאר על כנו וכי מושג זמני השהות יישאר על כנו. הטענה במאמר היא כי למושג המשמורת אין כל תפקיד מהותי בעל משמעות בדין הקיים, ועל כן מוצע להפסיק את השימוש בו. על פי ההצעה מושג האפוטרופסות יישאר על כנו, על כלל הביטחונות שהוא מעניק לצדדים לכך שמעורבותם בחיי ילדיהם לא תישלל מהם. זמני השהות יישמרו אף הם, ובעניינם ההורים ובהיעדר הסכמתם  - בתי המשפט יקבעו את חלוקת הזמן ביניהם. השינוי היחיד שיידרש לדין הקיים הוא שמושג המשמורת, אשר כפי שראינו אינו מלווה בסמכויות או בהסדרת יחסי ההורים אלא בעיקר מאפשר את הדרת ההורה הלא־־משמורן ומתמרץ את ההורים לצאת למלחמה הפוגעת בילדיהם, ירד מסדר היום". הצעה זו מעוניינת לשלול את הקיבעון המחשבתי במסגרת המושג משמורת יען שמרובעות זו יוצרת קונפליקטים רבים וגורמת לדיוני מדון מיותרים ובפרט שוללת את מטרת החוק ההלכה והערכים והיא "טובת הילד" העניין דידן מוכרח להיות גמיש ואינדודואלי בפאן המעשי המרקם הבסיסי יהיה משמורת ע"פ החוק וההלכה אך ישאר כמצע ראשוני ועד מצב הביצועיזם - הלכה למעשה יצטרכו המערכות השיפוטיות לבחון את "טובת הילד" באשר היא. כסייעתא למצעו הביא את הכרעותיה של השופטת חני שירה[84] שנקטה בזיגזג משמורתי בין אב לאם תוך כדי החלטות זמניות והחלטות קבועות וציינה את דברי הד"ר במאמרו, הכרעותיה בנידונה נבעו מהגישה הנכתבת עתה אשר אין לבחון את ענייני ביצועיזם הקטינים במובן מקובע ואבסולוטי אלא באופן גמיש קרי במה מדובר.

 

(2) מושג שני – "מזונות":

במאפיין זה שוב נסוב סביב המוטיב "טובת הילד" בהשלכותיו הרבות הכלליות ובפרט לעניין זה, דבר פשוט הוא שאין אפשרות לאדם להתקיים בחיי חיותו ללא מזון ועל כן כחלק מן האחריות ההורית היא לדאוג להספקת המזון לילד אשר הביאו לעולם, אין זה חכמה להביא ילד לעולם ולהשליכו בעולם כילד ג'ונגל, וזוהי לשון עדינה באשר למציאות כזו, מציאות כזאת הינה אכזריות ממדרגה ראשונה רשעות שאין לה אח ורע ולכן כל אדם מישראל אשר מביא ילד לעולם צריך לשאת באחריות אבסולוטית לדאוג לכל מחסורו ובראש ובראשונה לחם חוקו, אכן לפי הדין היהודי ההלכתי חובת המזונות העיקרית מוטלת על האב, ועל האם מוטלת חובה זו בבחינת דין צדקה כלומר חובה משנית, וניתן להשתמש בחובה זו בפאן המעשי דוקא כאשר אין לילד מקור פרנסה אחר, ויד האב שמוטה מלזונם מסיבות שונות, ויד האם יכולה לקיים חובה זו. ברם גם לאב יש את החוב מדין צדקה, חובה זו מגיעה בשני פאנים בסיטואציות שונות האחת מגיעה בד בבד כאשר החובה העיקרית האבסולוטית קיימת  ומצטרפת לה חובה זו המכונה מדין צדקה וזה למען הענקת רמת חיים גבוהה יותר וכמובן בתנאי שיש יכולת כספית גבוהה יותר ובזה שווים הבעל והאשה – האב והאם, והשניה קיימת כאשר פקעה החובה העיקרית למתן מזונות ע"י האב ובמקומה נולדה חובת המזונות מדין צדקה אשר גם היא מוגבלת עד זמן מסוים, דינים אלו הינם בהיבט ההלכתי יהודי כנ"ל ניתן להיווכח בכך בדברי פסק השולחן ערוך[85] כלשונו "אם לא רצתה האם שיהיו בניה עמה וכו' הרשות בידה ונותנת אותם לאביהם או משלכת אותם לקהל אם אין להם אב והם מטפלים בהם אחד זכרים ואחד נקבות" מבואר שבחובת המזונות אין האם חייבת כלל וכאמור חובת המזונות האבסולוטית על האב מדינא קיימת על קטיניו עד גיל שש אך מעבר לגיל זה אינו חייב לזונם אלא מכח תקנת חכמים עד שיגדלו כלשונו של השולחן ערוך[86] "חייב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש, אפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם, ומשם ואילך, זנן כתקנת חכמים עד שיגדלו. ואם לא רצה, גוערין בו ומכלימין אותו ופוצרין בו. ואם לא רצה, מכריזין עליו בצבור ואומרים: פלוני אכזרי הוא ואינו רוצה לזון בניו, והרי הוא פחות מעוף טמא שהוא זן אפרוחיו; ואין כופין אותו לזונן. במה דברים אמורים, בשאינו אמוד, אבל אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן צדקה המספקת להם, מוציאים ממנו בעל כרחו, משום צדקה, וזנין אותם עד שיגדלו" ובפשטות חובת מזונות מדין צדקה הינה עד גיל יג' וכלשון ההלכה עד שיגדלו, ובהלכה גדול נחשב מגיל יג'. אמנם חרף זאת בתקנת הרבנות הראשית משנת תש"ד קבעו שיש לחייב את האב במזונות ילדיו מגיל שש עד גיל חמש עשרה ומאוחר יותר תקנה הרבנות הראשית משנת תש"ם להאריך מועד חיוב זה עד הגיעו של הילד לגיל שמונה עשרה, המניע להארכת הזמן בחובת האב למזונות ילדיו נבעה מהסיבה אשר כתובה בתוך התקנה עצמה והנה הציטטה "אך בזמנינו לא איכשר דרא לצערנו וכפיה מוסרית אין כוחה יפה כלל וכלל" עוד שם נאמר "בימינו אלה אפילו ילדים מבוגרים קודם שהגיעו לגיל של חמש עשרה סכנות מוסריות גדולות צפויות להם (לבנות וגם לבנים) אם פרנסתם לא תהיה מובטחת על יסוד משפטי". באשר לגדרה של התקנה ידועה המחלוקת בין דייני ישראל האם זוהי חובה גמורה ואבסולוטית או מדין צדקה שאז מהות החובה קלה יותר משום שקיימת רק אם אמוד ובר יכולת ממונית, הנה דעת הרב עוזיאל[87] זצ"ל  שאכן תקנת הרבנות הראשית יצרה מציאות חדשה והרחיבו את חובת המזונות העיקרית אבסולוטית הקיימת על כל אב בישראל כלפי בנו ובתו עד גיל שש גם לאחר גיל זה עד גיל שמונה עשרה (כתקנה האחרונה) ואין זה מדין צדקה, אך דעת הרב עובדיה יוסף[88] זצ"ל באשר לתקנת הרבנות הראשית שאינה באה להפקיע המושכל הידוע בהלכה שמעבר לגיל שש החובה של האב באשר למזונות ילדיו הינה מתוקף דין צדקה וכל מטרת התקנה הינה לכוף על האבות המתאכזרים מלשלם המזונות, וכדעה זו ניתן לראות במיני פד"ר[89] שונים שהכריעו כך לדין המעשי. הנפקותא ההלכתית העיקרית בין אם החובה נובעת מדין צדקה או מדין גמור היא באשר לאב עשיר ובעל יכולות כלכליות גבוהות, כאשר החובה הינה מדינא אין עליו חובה להוסיף יתר על צורכיהם הבסיסיים שאין חובת מזונות ילדים כחובת מזונות אשה הנלמד מ"בעולת בעל" כלומר שעולה עמו במחיה כפי יכולותיו אך מזונות הבנים נדרש להם הבסיס הנצרך כמבואר בהלכה[90] אכן כאשר החובה הינה מדין צדקה נכלל בשיקול הדעת המשפטי ההלכתי גם יכולות האם אשר גם היא מחויבת מדין צדקה ראה למשל פד"ר[91] מאת הרב שאול ישראלי זצ"ל זה לשונו "אכן כשזה מדין צדקה יש לברר גם את אפשרויותיה של האם שכן גם האישה מחויבת מדין צדקה ובמקרה שגם היא אמידה יש לדון על חלוקה נאותה של חיוב זה שמדין צדקה שעל האב והאם כאחד" וכו'. אמנם כאמור הדינים הנ"ל באים מתוקף ההלכה היהודית באשר לחוק הישראלי הקביעה שונה ראה החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי"ט – 1959 אשר חובת מזונות לילדים קטינים מוטלת בשוה על האב והאם כאחד אמנם חוק זה משתלב דוקא בהעדר חובת המזונות לפי הדין האישי ראה שם בחוק[92] כלשונו "אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה" עוד שם "אדם שאינו חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו או שלא חל עליו דין אישי חייב במזונותיהם והוראות חוק זה יחולו על מזונות אלה" יתר על זאת אם הדין האישי מכיר בחיובו של ההורה ישנה מניעה מלהחיל את ההוראות המהותיות של החוק ראה דבריו של ד"ר פנחס שיפמן בספרו דיני המשפחה בישראל[93] "כתוצאה מכך דעת רוב השופטים היא שאין להטיל על האם מכוח החוק החילוני חובת מזונות מקבילה לחובת המזונות המוטלת על האב לפי הדין האישי" כן ראה לשונו של ד"ר שרשבסקי בספרו דיני משפחה[94] "מבלי לאמר לפי הוראות הדין האישי בדבר חובת המזונות – הוא מדבר רק על הבסיס העקרוני לחיוב היינו על הדין האישי ועליו בכללותו כלומר אם קיים דין אישי ומבחינה עקרונית יש בו משום בסיס לחיוב במזונות כי אז רק הדין האישי יחול ולא החוק ולא יהא חשוב מאיזה סוג דין זה ובאיזה היקף יכולים לחייב על פיו רק במקרה שבסיס זה איננו קיים היינו אם אין בדין האישי משום בסיס עקרוני לחיוב או אם בכלל לא חל דין אישי על הנתבע יחולו עליו הוראות החוק (ס' 3 (ב)) המסקנה איפוא כי גם אחרי שהחוק קבל תוקף יש ללכת כאן לפי דיני ישראל ולא לפי הוראות החוק"[95]. באשר לבסיס המשפטי לחובת המזונות מצינו ב' דעות עיקריות דעה אחת[96] סבורה שחובה זו הינה תוצאה מחובתו ליתן מזונות לאשתו כלשונה "כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים" הדעה השניה סבורה שאין כל הקשר בין חובת מזונות האשה לבין חובת מזונות הילדים זוהי חובה עצמאית באשר היותו אב ואף לאחר מות האם או גירושיה חובה זו תמשיך כן חובה זו תתקיים מילד שבא לו מאשה פנויה אשר אינה נשואה לו[97].

 

חובת המזונות לפרטיה ודיניה כמבוארים למעלה הינם דוקא באין הסכם בין הורים אך כאשר ישנו הסכם בין הורים בפרט הסדר אשר נכלל בהסכם הגירושין שביניהם התוצאה המעשית שונה אם כי לא לעולם ההסכם יכריע בפאן המעשי יען שמדובר בנמען שאינו מבין המסכמים, המסכמים הינם ההורים וכבודם במקומם מונח אך הנמען לקבלת המזונות הינו הקטין ולכן אף שסיכמו ההורים ביניהם בדבר חובת המזונות וסכומם ההסכם לא יתקבל באופן מוכרע אבסולוטי ללא עוררין אם יווכח לדעת ההכרעה השיפוטית אשר אין זה תואם לטובתו של הילד ההסכם ביניהם אינו מחייב את הקטין שלא היה צד לאותו הסכם ולכן[98] פתוחים בפני הקטין דלתות בית המשפט המחוזי בתביעתו העצמאית, ולכן על יסוד פסיקה זו נפתחה הרשות בפני האם האפשרות להגיש בשם הילד תביעה למזונות אף שהסכם הגירושין אשר סיכמו פוטר את האב ממזונות הילד או מגביל חובתו כדי לסכל תביעות עתידיות מצד האם באנטיות הסכם הגירושין נקבעו סעיפי שיפוי שבוהיה ויזדקק האב לשלם יותר מהנקבע העודף על כך תשלם האם ולאחר שנתברר שסעיפי שיפוי כאלה יגרמו לפגיעה בעקיפין באשר לטובת הילד שהרי מה שמשלם האב חוזר אליו באמצעות תביעת השיפוי וא"כ בסופו של עניין חסר הילד למזונותיו לכן באשר לכך קבעה הפסיקה שאם המערכת המשפטית נוכחה לדעת שהדבר יפגע בטובת הילד סעיפי השיפוי לא יופעלו[99], ראה עוד בניתוח העניין ע"י ד"ר שיפמן בספרו דיני המשפחה בישראל[100]. אמנם הדעה הרווחת באשר להסכם גירושין שאין לשנותו בנקל ובפרט לעניין חיוב מזונות ראה פד"ר מביה"ד ת"א - יפו[101] אשר גינו מאוד חכמים את מי שאינו עומד בדיבורו עיי"ש ולכן בפד"ר מביה"ד ת"א - יפו[102] הכריעו[103] שכדי לשנות מסך המזונות שנקבע בהסכם צריך המבקש בשינוי להוכיח שינוי נסיבות מהותי מאז החתימה על ההסכם עוד כתבו שם[104] כאשר מדובר על סכום מזונות שנקבע בהסכם אין לשנות את המזונות שנקבעו על נקלה אלא אך ורק במקרים בולטים. בפד"ר זה מדובר באב המבקש להפחית מסכום המזונות שנקבע בהסכם הגירושין מאמתלאות וטענות שונות עיי"ש ומתבאר שם שאין לשנותו בנקל אמנם דע עקא שלא רק שאין סתירה לחוק הנ"ל המאפשר לקטין להגיש תביעה עתידית בשינוי הסכם הגירושין שסוכם בין הוריו אלא אף מהווה ראיה וכדלהלן. המניע למתן הגושפנקא להגיש תביעה עתידית ע"י הקטין ומיופה כוחו בשינוי ההסכם נובע משום שההסכם שסוכם אינו מטיב עמו וההסכם נעשה בין שני גורמים אחרים ובאשר הוא – הקטין – הנמען – השחקן הראשי בסיטואציה, לא היה חלק  מן ההסכמה להסכם ולכן ברשותו לשנותו אשר על כן אב המבקש לשנות ההסכם לגריעת זכויותיו של הקטין באשר למתן פסק דין המפחית את מזונותיו של הילד מאשר נכתב בהסכם, לאלתר המערכת המשפטית תזדקר ותרכז חושים למנוע משינוי בנקל מההסכם שנקבע וכל זאת מטובת הילד הלכך יבדק הייטב אם יש מניע כנה וראוי לשנות מההסכם הנקבע[105]. ראה למשל פד"ר מביה"ד אשדוד[106] באשר לבעל שמשמיט אינפורמציה מביה"ד שמצב זה לרעתו ויחשב הדבר כהודה בהודאה גמורה באשר לחובת המזונות וסכומם עיי"ש גם זה נובע מהמוטיב טובת הילד להשאיר ההסכם על מתכונתו ללא שינוי הגורע מזכויותיו כל עוד לא נוכחה לדעת המערכת המשפטית בכדאיות וההכרחיות בשינו ההסכם. אמנם חרף הזכות לתבוע לבית המשפט בשינוי ההסכם או בשינוי הדין בחובת המזונות וסכומם אם ביה"ד עדיין דן בעניין מזונות ילדים שנכרכו בגירושין אין סמכות לתבוע ראה פד"ר מביה"ד ירושלים[107] שכך כתבו "בית הדין מבהיר בזה כדלהלן: סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג – 1953 קובע כי: "הוגשה לבי"ד רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם ע"י האישה ואם ע"י האיש, יהא לבי"ד רבני שיפוט ייחודי בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאישה ולילדי בני הזוג". כלומר, החוק קובע בפירוש שניתן לכרוך את ענין מזונות הילדים בתביעת גירושין. אמנם בית המשפט העליון פסק בעבר שכריכה כאמור אינה שוללת מן הילדים את הזכות לתבוע מזונות מאביהם בבית המשפט בשמם שלהם, מכל מקום גם פסיקת בית המשפט אינה שוללת את סמכות בית הדין הקבועה בחוק מכוח הכריכה. לכאורה נוצר מצב שבו שתי ערכאות מוסמכות לדון במזונות, אלא שכאן בא סעיף 25 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה–1995 (תיקון תשנ"ח "שמירת סמכויות") שקובע: "בעניין הנתון לסמכותו המקבילה של בי"ד דתי, יהיה בית המשפט לענייני משפחה מוסמך לדון כל עוד אין בית הדין הדתי דן בו". סעיף זה שם מחסום חוקי, ושולל את סמכותו של בית המשפט לדון בעניין הנדון לפני בית הדין הדתי כדין" העילה לדין זה באשר נותן סמכות לבית המשפט ומאידך מגבילו כל עוד דן בעניין זה בית הדין נובע מהמוטיב הבסיסי "טובת הילד" לא יעלה על הדעת ליצור אנדרלמוסיה שיפוטית בהכרעת הצורך הבסיסי של הילדים קרי מזונותיהם, לולי חוק זה יווצר מצב של בילבול משפטי חסר מעשיות והכרעה בדבר טובת הילד על כן קבע החוק שאמנם נכרכו ענייני המזונות בהכרעת הגירושין לבית הדין הרבני אך הדבר מאפשר מזכויות הילדים לתבוע מזונות מאביהם בבית משפט ומאידך החוק אומר שזכות זו אמורה כל עוד אין בית הדין דן בו שמירת הסמכויות במגמתה לשמר את ההחלטיות המשפטית הנקיה ללא הפרעות צדדיות ולמען להוציא לאור פסיקה כנה וראויה וזה במובן הכללי ובמובן הפרטי בנוגע לענייני מזונות הילדים המגמה רצינית ואחראית יותר באשר לשמירת הסמכויות כיון שמוטיב "טובת הילד" עומד לעיננו וכאשר נערב סמכויות שיפוטיות התוצאה בענייני הקטין תהא שלילית ועגומה ואנטי המוטיב "טובת הילד". השיא להבנת מגמת העניין אשר העניין המכריע בכל רובד זה הוא לא אחר מאשר "טובת הילד" ניתן להיווכח בפד"ר מביה"ד ירושלים[108] המתבאר בו שאף האם לא יכולה לוותר על הפחתת מזונות מצד האב כשמדובר במזונות הילדים, העניין פשוט וברור שהרי חובתו של האב האבסולוטית במזונת הקטינים אינה לריצוי דעת האשה אלא מזכויות הילדים גרידא אשר על כן אין בכוחה לשנות מחובתו אף שבאה להקל עמו.

 

היבט נוסף לבחינת הערך המוסרי והבסיסי המכונה "טובת הילד" ברובד זה "מזונות הילד" ניתן להבחין מתוך העניין המקשר בין הסדרי ראיה והמשמורת לבין חובת המזונות לילד וכדלהלן. הליך הגירושין, כידוע, הינו הליך רגיש ואף קשה ובעיקר כאשר מעורבים בו ילדים. ישנם מקרים בהם המתח בין בני הזוג גבוה מאד עד כדי כך שהופכים הילדים לחלק מהמאבק. בחלק מהמקרים נוצר מצב בו הילדים מנתקים קשר מההורה שאיננו משמורן ולא מוכנים לקיים הסדרי ראיה עמו כלל. וכאן ישאלו השאלות המתבקשות, האם ילד המסרב להיות במשמורת אצל האב היהא האב חייב במזונותיו? האם ילד המסרב לשהות בהסדרי ראיה עם האב היהא האב חייב במזונותיו? במבט ראשוני על עניין זה נראה להשיב בפשטות שאין כל קשר בין הממצאים העובדתיים באשר לסירוב הילד לקשר עם אביו לבין חובת אביו האבסולוטית לדאוג ללחם חוקו ומימי רווייתו מפאת ששני העניינים "משמורת והסדרי ראיה" ו"חובת המזונות" נובעים מטובת הילד גרידא ואם הילד מתוך כסילותו וחוסר התפתחותו ההבנתית באשר לטובתו הכנה מסרב להכיר בסוג טובה מסוימת כמשמורתו בידי האב או הצורך בראייתו וזמני שהות עם אביו נבוא ונסלק ממנו זכות נוספת מטובתו הבסיסית כאכילה ושתיה? השייך לקונסו על כך? בעניין זה ישנם גישות שונות ומגוונות, הגישה של מערכת בתי המשפט בישראל נוטה יותר להחמיר עם האב ולחייבו במזונות וזאת חרף סרבנות הילד בקשר עם האב אך דע עקא שהדבר משתנה בין הגילאים ובדגש לעילת הסירוב של הילד בקשר עם אביו אם כי אין הבדל בין בן לבת ראה עניין אזולאי קבע ביהמ"ש העליון[109] שמרדנות ילדה כלפי אביה יכולה להשפיע על חיוב המזונות אך הדבר מותנה שיש בידי ההורה המשמורן לענייננו האם יכולת לפרנס הילדה אך אם אין ביכולתה אזי על האב להשלים המזונות ומאידך קבע שם ביהמ"ש שאם סרבנות הקשר נגרמת כתוצאה מסכסוך בין הורי ודאי שאין להעניש הילד בפגיעה במזונותיו, מפסק דין זה מתבאר שהפטור של האב ממזונות בהיות מציאות של סירוב קשר עמו אינה אבסולוטית אלא דורשת בחינה בסיבת אי רצון הקשר מצד הילד כלפי אביו והתפנית החשובה שאף שסירוב הקשר אינו צודק קרי לא הגיע ע"י הסתה מצד ההורה השני המשמורן ואין רעה בקרבת האב אם אין יכולת לאם במשמורתה לזון הילד יזדקק האב להשלים המזונות. השופטת מילר מת"א הכריעה[110] בעניין זה שגם כאשר האשמה תלויה בילד גרידא הפחתת המזונות לא תהיה באופן מוחלט והצורך הבסיסי החיוני ישאר בחובת האב, אמנם בבית המשפט לענייני משפחה[111] נמצאו התבטאויות הסותרות את ההבחנה המשפטית הנאמרה כעת ראה למשל הלשון[112] "כאמור הקטינה כיום הינה כבת 16 שנים ושלושה חודשים, ולאחר שעיינתי באשר הוגש בתיק, ואף נפגשתי עם הקטינה, ושמעתי את דבריו הקשים של מר XXXבכל הקשור לסרבנותה של הקטינה לקשר  עם אביה, [113]חוששני כי אין מנוס אלא להתנות את תשלום מזונותיה במפגשים עם אביה". עוד נאמר שם [114]"חיובו של אב במזונות ילדיו, ובמיוחד בגילה של הקטינה, אינו חיוב אבסולוטי. כנגד חובו של אב במזונות ילדיו קיים חובת "כיבוד אב ואם" וקיום הסדרי ראיה". ובפרט ראה ההכרעה[115] שם "בגין כל מפגש אשר לא יתקיים בעטיה של הקטינה, יהא התובע פטור מתשלום רבע ממזונותיה החודשיים בגין אותו חודש בו לא יתקיים אותו מפגש". מתבאר שיש קשר ישיר ללא תנאים בסירוב הקשר מצד הילד עם אביו לחובת מזונות האב כלפיו – אך המתבונן לאלתר מבחין שיש כאן חזיון תעתועים המדובר שם בנערה כבת 16 שיש לה דעה אישית ועצמאית ובודאי שסירובה לקשר עם אביה יגרום לה להפסד זכות המזונות הגישה של בתי המשפט כן נותנת יחס לגיל אם כי אין להעניש ילד המסרב לקשר עם אביו בהפסד המוחלט של המזונות אין זה תקף לבן או בת אשר הדעה רובצת במוחם ומן המבינים הם הגישה הנ"ל נכונה רק לבן או בת אשר התבונה עדיין לא נחלטה בקרבם אך ילד המבין כבר אזי איהו דאזיק אנפשיה, ראה הדברים שכתב שם השופט[116] "חרף העובדה כי הקטינה טרם בגרה, [117]הרי שסבורני כי לאור גילה כיום עליה לשאת בתוצאות סרבנותה, ועליה להבין כי סרבנות זו משליכה באופן ישיר על מזונותיה". מאידך מערכת בתי הדין הרבניים ורבניה גישתם שונה יותר ומקילה עם ההורה בחובת מזונותיו כאשר הילד מסרב לקשר עמו יש שנקטו להבדיל בין משמורת להסדרי ראיה יש שנקטו להבדיל בין בן לבת אחרים שמו דגש יותר על עילת סירוב הקשר אך הצד השווה ביניהם שאכן יש ליתן גושפנקא לפטור מזונות בסירוב הקשר מצד הילד ראה דעת הרב לביא בספרו עטרת דבורה[118] הנוקט עמדה של פטור מוחלט ללא הבדל בין בנים ובנות ובין סירוב למשמורת או הסדרי ראיה, אכן דברי השולחן ערוך[119] מסייעים לכך כלשונו "אם אינו אצלי לא אתן לו מזונות" המדובר שם על אחר גיל שש. אך דעת הרב גולדשמידט[120] שונה דעתו  שזכות האב שהבן יבוא אליו כדי לקבל את מזונותיו נכונה,  כיון שעל האב חובה ללמדו תורה מה שאינו כן בבת, ולכן רק בבן שאמור לשהות אצל אביו מכורך חיוב לימוד תורה ומסרב לכך יפטר האב ממזונות אך בבן המסרב לקיומם של הסדרי ראיה אין לאב להיפטר. כן ראה דעת הרב שפירא[121] המחלק בין סירוב למשמורת לבין סירוב להסדרי ראיה אך לא הבדיל בין בן לבת. עוד ראה פד"ר מביה"ד ת"א - יפו[122] שהביאו ג' דעות בפרשנות דברי הרמב"ם[123] דעה אחת[124] הסוברת שהאב אכן פטור ממזונות כאשר מסרב הבן לקשר עמן אך אין בכוחו להוציאו מן האם כנגד רצונה. דעה שניה[125] שאף יכול להוציא הבן כנגד רצון האם לאחר גיל שש. והדעה השלישית[126] שיכול אף להוציא הבן מרשות האם נגד רצונו האישי להישאר עם אמו עד גיל שלוש עשרה שאז רצונו כבודו. העילה לדין זה נובע מפני חיוב האב ללמדו תורה ואם כי נותן לפרש בדבריהם שדוקא בבן ולא בבת אך לחלק בין משמורת להסדרי ראיה הדבר טעון עיון וכבר הביעו הרבנים הנ"ל דעותיהם השונות. אמנם בחוק[127] נאמר בזה הלשון [128]"אביו ואמו של קטין חייבים במזונותיו" ושם לאלתר נאמר [129]"בלי להתחשב בעובדה בידי מי מוחזק קטין יחולו המזונות על הוריו בשיעור יחסי להכנסותיהם מכל מקור שהוא". ואם כן תשאל השאלה מהו הפולמוס הגדול והמתחשב בתנאים שונים לפטור האב ממזונות בעוד נאמר באופן מוכרע בלי להתחשב בידי מי מוחזק הקטין התשובה לכך תבוא מאותו חוק[130] בהמשך כלשונו "רשאי בית המשפט, אם הוא סבור שמן הצדק והיושר לעשות כן, לפטור אדם מחובת מזונות, כולה או מקצתה, מחמת התנהגות מחפירה שהזכאי במזונות התנהג כלפיו". ולכן במערכת המשפטית החוקית ישנו היחס וההיבט לבחון העילה לסירוב הקשר וכן גיל המסרב בכדי לעמוד על דעתו בסירוב הקשר. במערכת בתי הדין ישנו דגש חשוב טרם ההכרעה לפטור האב ממזונות בסיטואציה זו של סירוב קשר והיא בחינת ההכרע הדיני באשר למיקומו של הקטין קרי בוהיה ומקום הילד אצל אמו נקבע מהפאן ההלכתי/חוקי אם כן אף בסירוב הבן לקשר עם אביו אין בזה מקום ליתן גושפנקא לפטור המזונות רק כאשר ההלכה מכריעה שמקום הילד נצרך להיות אצל אביו אזי יבחן העניין כאשר הילד מסרב לקשר עם אביו בהקשר לפטור המזונות ראה לשון ביה"ד[131] ת"א – יפו "ולפי זה הא דאמרינן׳ שהאב יכול לומר ״אין עלי חיוב לפרנסו כל זמן שאין שומע לקולי להיות אצלי״, זה רק אם המניעה היא מצד הבן שאין שומע בקול האב להיות אצלו, אבל אם ה״מניעה״ היא מצד ביה״ד, שביה״ד קובע שלטובת הילד הוא צריד להיות במקום אחר לא אצל האב, ברור שאין האב יכול לטעון אם אין שומע לקולי להיות אצלי אין עלי חיוב לפרנסו", עיי"ש בדברים אלו אין כל חידוש כאשר המוטיב "טובת הילד" ברור כשמש בחשיבותו הערכית והמוסרית מתוקף ההלכה החוק והאנושיות אזי הדינים נפרשים כשמלה לבנה זכה ומאירה טובת הילד נתונה להבחנת המערכת המשפטית-חוקית/רבנית-הלכתית בארץ ישראל וכאשר ההכרעה עומדת על פסיקה באשר למיקומו של הקטין היכן אשר יהיה חובת המזונות לא תוסר מהמחויב משום שאין הקטין נמצא במקומו של המחויב אך עם זאת יש ליתן הדעת שהמחויב במזונות הינו אדם כאחד הבריות ולא ניתן לחייבו בחובת המזונות לאשר אינו בנו או אינו מתנהג כבנו ולכן צריך ליתן הדעת ולשים לב בסיטואציה של סירוב קשר כאשר ההכרעה השיפוטית מגבה את הדין באשר למיקום הקטין אצל ההורה המחויב במזונות ובכל זאת הקטין מסרב לכך ובזאת יבחן המצב אם הסירוב עומד מכח הדעת ומסיבה צודקת על כן הגיל והעילה והמקרה ישפיעו על חובת המזונות.

 

(3) מושג שלישי – "חינוך":

מבוא:

טרם נלוש עיסה מורכבת זו גמרתי אומר שמן הראוי לפתוח עניין זה במאמר הכביר של ד"ר מיכאל ויגודה[132] העונה לכותרת "הזכות לחינוך במשפט העברי" ולאחר פתיחה זו חושבני שבצק זה יהא פריך יותר וראוי למאכל.

פתיחתו

"א. מבוא"

"סעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, קובע שחינוך הילדים אינו רק זכותם של ההורים, אלא בראש ובראשונה חובתם: "אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצרכי הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה ולמשלח-יד ועבודתו...". "ברוח שיח הזכויות של העידן האחרון ובעקבות האמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד , חוקקה הכנסת את חוק זכויות התלמיד, התשס"א-2000, הקובע את החינוך כזכותו של כל ילד ונער, וזה לשונו: "כל ילד ונער במדינת ישראל זכאי לחינוך בהתאם להוראות כל דין" . זכות זו מעוגנת זה מכבר בחוק לימוד חובה, התש"ט-1949, ולפיו המדינה אחראית למתן חינוך חובה חינם".

 

פתיחה זו מהווה היבט חשוב להבנת עניין החינוך אשר מוכרחת הידיעה כי החינוך אינו זכות אלא חובה, התחייבות גמורה לכל הורה באשר הוא כי הילד אשר הביא לעולם הינו מוכרח לקבלת חינוך ועל ההורה לדאוג לכך ולעשות כל שביכולתו להביא למציאות זו, חובה זו ערכית מוסרית חוקית ובראש ובראשונה הלכתית ראה לשונו של הד"ר ויגודה במאמר הנ"ל בארטילריית הציטטות ממקורות התנ"ך וחז"ל  הלשון "גם בעניין החינוך, כבערכים אחרים, מקורות ישראל מדגישים את יסוד החובה, ורק כפועל יוצא ממנו צומחת זכותו של הילד לחינוך . פעמים רבות חוזר המקרא על החובה לחנך את הילדים לתורה ולמצוות: "והודעתם לבניך ולבני בניך"[133] , "ושננתם לבניך"[134] , "ולִמדתם אֹתם את בניכם"[135]  ועוד כיוצא באלה. חכמי המשנה חזרו וקבעו את הוראת התורה לילדים כאחת מחובות היסוד של האב , ואמרו: "האב חייב בבנו, למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אישה וללמדו אומנות , ויש אומרים אף להשיטו במים [=ללמדו שֹחייה]" [136]. חובת האדם ללמד את בנו תורה משמעה לא רק חובה ללמד את בנו את אשר הוא יודע, אלא שחובה עליו לדאוג שבנו ילמד תורה. אשר על כן, גם מי שהוא עצמו לא זכה ללמוד תורה, והוא עם הארץ, חייב לשכור מלמד לבנו, כדברי הרמב"ם[137] : "וחייב לשכור מלמד לבנו ללמדו" .

 

הנטייה לחשוב שחובת החינוך נובעת גרידא מזכות הילד בכך, כלומר גם לילד זה אשר הובא לעולם הזכות ככל אדם לקבל את ערכי החינוך והאינפורמציה הלימודית בכל מכמני הידע הרלוונטי לאדם מן השורה. מחשבה זו נכונה אך אינה הדומיננטית היחידה במניע זה, אדם אשר לא קיבל חינוך לא רחוק היום בו ילסטם את הבריות, צא וראה מהיכן יוצא מקור הפשע בדרך העולם, שכונות העוני והמצוקה אשר אין ביכולתם להקנות חינוך ראוי והגון הם אשר מולידים לדאבוננו יצירות פשע ובטלה, באשמתם או שלא באשמתם אין זה רלוונטי למגמת העניין, התודעה צריכה להיות שחינוך אינו רובד אשר מקנה השכלה ואינטליגנציה בלבד, החינוך מרסן ומחסן את הבריה לבל תהווה מכשול כבור ברשות הרבים ואף גרוע מזאת, החינוך הינו זכות הילד לקבל במובן האישי וחובת הוריו להקנותו הן מטובת הילד והן מטובת הבריות, באותה מידה אשר אסור לאדם להניח ברשות הרבים אבן מתקלת או להשליך סיגריה בוערת כך מוטלת האחריות על ההורה לדאוג לחינוך ילדיו.

 

מהי באמת טובת הילד באשר לחינוכו?

כיון שהמניע לחינוך הילד צריך להיות מטובתו האישית על כן צריך לבחון את מקום הלימוד אשר בו ירכוש הילד את מניות החינוך והשלכותיו, שמדובר בהורים נשואים והכל עולה על דרך המלך המסתבר שמקום הימצאו בו הילד מתחנך הוא התואם את טובתו מפאת שהרגילות שיושם הילד במקום בו ישנה התאמה להלך הרוח הביתי והשקפת עולמם של ההורים, הפלונטר יעלה כאשר הבית נחלק לשנים והשקפת עולמם מסיבות שונות נחלקה לכיוונים שונים והסכסוך העולה יהא באשר למקום חינוך הילד, מטבע הדברים כל הורה ידרוש שמקום הימצאו של הקטין יהא בבניין חינוך התואם את השקפתו האישית, פיו ידבר שזהו מטובת הילד, אך ליבו יודע שאין זה אלא מאינטרס אגואיסטי בלבד, על מערכת בתי המשפט/בתי הדין מוטלת האחריות לבחון היכן מיקום החינוך אשר מהווה באמת את טובתו של הילד, מיקום בו ממוצת הקניית הערכים והלימוד האולטימטיבית והראויה ביותר להתאמתו של הילד ולהצלחתו, יוצא קול שמערכת בתי המשפט יעשו הכל כדי שהילד יושם במקום חינוך חילוני ומערכת בתי הדין כך יעשו למקום חינוך חרדי, בדומה להבחנה האנושית שמערכת בתי המשפט פרו האישה ומערכת בתי הדין פרו הגבר דעתי באשר להבחנה השניה שאין זאת אף בגדר סטיגמה אלא קלישאה מכוונת ולא כאן המקום לדון בזה, אך באשר להבחנה הראשונה, אם כי ישנה זיקה לדון בכך, אך אין זה רלוונטי לבחון אי אמת בדברים אלו או שמא סוג נוסף מזן הקלישאה הרדוד, המעניין לנידוננו והחשוב הוא, כי מוכרחת להיות הבחנה כנה באשר למיקומו החינוכי מבלי להתחשב ברגשות ההורים אלא מטובת הילד בלבד, הכלים להבחנה זו על מנת להשיג את המיטב באשר לטובתו ידועים מצד השכל הישר, מרכיבים חשובים שונים לבחינת העניין קיימים במישור זה, החל מבירור היכן שהה הילד עד פתיחת הסכסוך הבין הורית באשר למיקום חינוכו וכלה בנגישות הפרקטית של הקטין באשר להגעתו ושובו למקום החינוך בין לבין אמצעי חשוב יהיה ההתאמה החינוכית בין מקום החינוך לבין מקום מגוריו העיקרי, אסור שתיווצר מציאות של סתירה וניגודים השקפתיים בין מקום חינוכו לבין אשר חווה בביתו הדומיננטי והכל יהיה תחת האיצטלה של שמיעת רצון הילד, כלים אלו לבחינת מיקום החינוך השפיר והמותאם ביותר לילד אינם חידוש, למתבונן המבין הם פרי השכל הפשוט. ניתן להיווכח בהם במאות פסקי דין בעניין זה מבתי המשפט ובתי הדין, ראה לשון ביה"ד ת"א - יפו[138] "ביה"ד, הוא המופקד על שלומם של הילדים, כאשר ההורים אינם משכילים לקחת אחריות זו על עצמם. ביה"ד הוא הגורם היחיד שבידיו הכלים האובייקטיביים כדי לעמוד על דבר אחד הקובע כל שלב בחיי הילד, והוא – "טובת הילד". משום מה נדמה לכל צד כי טובת הילד נקבעת לפי "טובתו הוא" או לפי קו המחשבה וההשקפה האידיאולוגית שלו. ולא היא, משקלה של "דרך חיים" של צד זה או אחר בקביעת מהלכים בחיי הילד, היא מזערית אם בכלל, בוודאי שאין בכוחה לקבוע מהי טובתו של הילד. בסופו של יום, אמת המידה היחידה הייתה ותישאר רק "טובת הילד" כאשר כל התנאים והנקודות הנוספות, יש בהם אך ורק להכריע בין שני מקומות ו/או צדדים שטובת הילד שווה בהם. העמדת "רצון האב" מול "רצון האם" אינו קיים במסגרת זו כלל. שכן, לא במילוי רצון צד זה מול רצון צד אחר עסקינן, אלא בטובת הילד ובנפשו. מה שקרוי בדרך כלל "רצון האב" ו/או "רצון האם" מבטא לכל היותר את "טובת" אותו צד, וכאמור משקלו של מרכיב זה אינו בר משקל כלל במערכת השיקולים של טובת הילד[139]. מנקודת מבט זו, ניגש ביה"ד לשאלות ממין אלו של השאלה הנידונה לפנינו. במסגרת זו על ביה"ד לקבל נתונים. ...... ולפיכך, מה שנשאר לבדוק הוא מהי טובת הילד ובמקרה שלנו הילדה. ברור הוא כי לצורך קביעה זו יש בהחלט משקל גם לבחון את רצונה של הבת עצמה ובעיקר את הרגשתה הנפשית מכל התנאים הנלווים של כל מוסד לרבות החברה שבכל מוסד. הן ההרגשה של הבת כלפי חברותיה ומהן אליה, והן עצם הנגישות לחברות כולל ביקורים הדדיים של הבת וחברותיה, מהוות מרכיב חשוב בקביעת הרגשתה של הבת מהיותה לומדת במוסד זה או אחר"[140]. עוד שם כתבו "הווה אומר, לא רצון האב ולא רצון האם יהיו טובים ככל שיהיו, אינם יכולים להיות בדרך של כפיה על הילד. כך לא תצלח דרך החינוך. יש להתאים את דרך החינוך לילד למצבו, לסביבתו ולאורח חייו....... קביעת מקום לימודים הנוגד את רצון הילד לא זו בלבד שלא תשיג את ייעודה, אלא שעלולה בהחלט לפתח ריאקציה והשיג את המצב ההפוך. שיחות ענייניות ודיאלוג עם הילד/ה הן הדרך הנכונה".

 

לשונם של ביה"ד הנזכר הכה מהותית וממצה את ענייננו מפתה להביאם כאן לא פחות ממתק כנות הדברים הנאמרים ראה שם "חינוך בכלל וחינוך ילדים בפרט, אינו מוצר שניתן לקבוע בו עובדות במסמרות ולומר "הילד או הילדה ילמדו רק כאן לאורך שנים", רק משום שזה רצונו של הורה עקב השקפת עולמו. התפתחות הילדה מהבחינה הרוחנית וההשקפתית מושפעת באופן ישיר מאורח החיים בו היא גדלה[141]. לחיים, דינאמיקה משלהם והם אינם בנויים בשבלונה קבועה. דברים משתנים, גם כאשר משתנה הבית וגם כאשר משתנה הסביבה. הורים שהתגרשו, עם כל רצונו של הורה זה או משנהו שהילד/ה ילכו לאורך זמן במסלול ההשקפה שהוא מאמין בו, הרי שלא ניתן בפועל להבטיח יעד זה. בהיפרדות של בני זוג ידוע מראש לכל אחד מהם כי כל אחד מהם חופשי להקים בית חדש ולהינשא לאחר. ברור שלא ניתן להבטיח שהבית החדש יתנהל בדיוק באותה הדרך שהיה נהוג בעת שהיו נשואים. כוחם של גלי החיים חזק מכל הבטחה שהיא". עוד ראה לשון ביה"ד הגדול[142] בגישתו להבחנת עניין זה "לדעתינו, לא ניתן להשיב מראש תשובה מלאה וממצה לשאלות אלו. כל מקרה ומקרה ונסיבותיו האינדיבידואליות. גידולם של ילדים וחינוכם הם נושא עדין ומורכב, ואין לומר, כי גורם אחד, ותהא חשיבותו אשר תהא, יהא בו כדי להכריע. רק בבחינת מכלול הנסיבות, יש כדי לאפשר מסקנה, מה באמת דורשת טובת הילד המסוים[143] (ראו: בג"ץ 7/83 מסודי ביארס נ' בית הדין הרבני האזורי חיפה פ"ד לח(1) 673). השיקולים של מתן חינוך דתי לילדים עשויים להיות, בנסיבות מסוימות, בעלי משקל רב או אפילו דומינאנטי, אך הדברים אמורים, כאשר טובת הילדים נבחנה ונשקלה מכל האספקטים הנוגעים לעניין, והערכאה השיפוטית מגיעה למסקנה, כי בתוך מכלול השיקולים יש לתת משקל מכריע לשיקולים אלה (ראו: שם)". כן ראה לשון סגן הנשיא זגורי[144]  "לכאורה ההורים נותרים שניהם אפוטרופוסים טבעיים של הילדים, ללא קשר לשאלת המשמורת הפיסית. ....... במקרים רבים, יש קשר בין שינוי מקום מגורים או בין סוגיית המשמורת הפיסית לבין נטייה או רצון לשנות מסגרת חינוכית ולא אחת הדבר מתקבל ומאושר על ידי בתי המשפט מקום שהשינוי יש בו להפחית סיכון רגשי או התפתחותי של הילדים, או בלבול שעלול להיגרם בשל שוני בגישה במוסד החינוכי לבין שוני בגישה במקום המגורים של הקטין[145] (ראה גם: ד. גוטליב, נושאים דתיים בקביעת משמורת ילדים וסדרי ראייה, רפואה ומשפט 16, (1997), להלן : "גוטליב")". עוד כתב "כאשר היעדים ואורח החיים של ההורים משתנים לאחר הפרידה, יש למצוא את שביל הזהב בין העמדות הקוטביות של ההורים ולעיתים אין מנוס ממתן העדפה ברורה לצרכי הורה אחד על פני משנהו וזאת על פי טובת הקטין בלבד במנותק מטובת ההורים (תיק רבני (ת"א) 300160/18 פלונית נ' פלוני (12/7/12, פורסם במאגרים)). אמנם בדרך כלל מדובר על מחלוקות קוטביות הנוגעות לזרם חינוך (דתי מול חילוני), אך גם במקרה שלפנינו ישנה נטייה של שינוי באורח החיים של הקטינה עם המעבר שלה למשמורת בלעדית אצל האם (ממשמורת משותפת) ועם מעברה עם האם מיישובי מ.  לעיר ***"[146] עוד כתב "בהקשר זה ומקום שהילדים חיים, מתגוררים ומבלים רוב זמנם במשמורת אחד ההורים, לא ניתן להתעלם מאורח חייו של אותו הורה משמורן[147] (גוטליב, פסקה 5 למאמרו). ההסבר הפסיכולוגי לכך נעוץ באחריות הרבה הרובצת לפתחו של אותו הורה משמורן (או מטפל עיקרי) ; האחריות לגידול הילדים במשמורתו כה כבדה, כך נכתב, "עד שעלינו לחזק ככל שניתן את ידיו של ההורה המשמורן ובפרט כאשר עסקינן במשפחה חד הורית" (גוטליב, שם). נציין, כי קיימת עמדה בפסיכולוגיה לפיה יש להעניק להורה המשמורן סמכויות כמעט בלעדיות בענייני החינוך כחלק מטובת הילד (גישת גולדשטיין, פרויד וסבולניט כפי שהובאה במאמרו של גוטליב)"[148].

 

די לנו בפסקי דין אלו כדי להיווכח שההבחנה בדבר טובת הילד באשר למקום חינוכו אינה משחק של "אן דן דינו" או גירוד ב "חיש גד" גם קריאה בקפה לא תעזור כאן אף שהנושא מעייף, הדבר טעון הרבה שיקול דעת ואחריות, היבטים רבים ומגוונים נתונים על פתח הערכאה השיפוטית כדי למצות את תוצאת טובת הילד, הנקודות הנבחנות ע"י המערכות השיפוטיות הנזכרים כאן הינם מעט מזעיר משאר הבחנות נוספות אך אכן הן החשובות ביותר קרי דעת הקטין עצמו! בדיקת מקום מגוריו הדומיננטי יותר! ובירור המציאות היכן שהה ועל מה גדל ונתחנך עד נקודת הסכסוך.

 

[1] פני יהושע במסכת גיטין.

[2] חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (התשכ"ב – 1962) פרק ראשון סעיף (1)

[3] סעיף (3) שם.

[4] סעיף (1) שם.

[5] סעיף (14) לפרק שני שם.

[6] סעיף (15) שם.

[7] סעיף (18) שם.

[8] חלק שני סעיף (24) שם.

[9] סעיף (25) שם.

[10] תיק מספר 529735/7.

[11] ההדגשות שלי, ה.י.ג.

[12] ההדגשות שלי, ה.י.ג.

[13] עי' בפד"ר.

[14] כדברי ביה"ד הנ"ל.

[15] תיק 970523/9.

[16] ע"פ הגמרא בגיטין דף לז' עמוד א' והרמ"א בשולחן ערוך חו"מ סימן רצ' סעיף א'.

[17] ההדגשות במקור.

[18] ה"פ 627/89 המ' 1372/89.

[19] חלק השני סעיף (25)

[20] הלכות אישות פרק א' הלכה יז'.

[21] אבן העזר סימן פב' סעיף ז'.

[22] על הרמב"ם שם.

[23] דף פב' עמוד ב'.

[24] יט' ג'.

[25] שם.

[26] שמות כ' יב'.

[27] דף פב' עמוד ב'.

[28] שמות כ'. דברים כב'.

[29] סי' פב' אבן העזר.

[30] תשובות המיוחסות לו סימן לח'.

[31] כרך א' עמוד 157 הוצאת גדעון.

[32] שו"ת אבן העזר סימן קכג'.

[33] שו"ת ח"ב סימן סב'.

[34] ח"א עמוד 66 הוצאת גדעון.

[35] ח"א עמודים 176-177, ח"ג עמוד 358, חי"א עמוד 368 הוצאת גדעון.

[36] חלק יג' עמוד 12 הוצאת גדעון.

[37] סימן פב' אבן העזר.

[38] סעיף (25) חלק שני.

[39] ע"מ מחוזי חי' [-384/0 ו.א נ' ו.מ].

[40] (עמוד 212) [ד"ר יואב מזא"ה מרצה בכיר בפקולטה למשפטים קרית אונו]

[41] האמנה בדבר זכויות הילד, האמנה נפתחה לחתימה ב 1989 ונחתמה בידי מדינת ישראל  ב - 3.7.1990  ואושרה ב- 4.8.1991.

[42]

[43] ראה לקמן ערך "משמורת והסדרי ראיה".

[44]

[45] מהדורה רביעית עמוד 405.

[46] ראה לקמן ערך "מזונות".

[47] הלכות אישות פרק כא' הלכה יז'.

[48] עמוד 404.

[49] ח"א כלל יב' שאלה עב'.

[50] הלכות אישות פרק כא' הלכה יז'.

[51] ח"א סימן קסה'.

[52] ח"א עמוד 55 ואילך הוצאת גדעון.

[53] ראה לקמן ערך "חינוך".

[54] סעיף (15) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב -1962.

[55] חוק זכויות התלמיד התשס"א – 2000.

[56] דברים ו' ז'.

[57] דברים יא' יט'.

[58] קידושין כט' עמוד א'.

[59] הלכות ת"ת פ"א ה"ג.

[60] 7 אוג' 2016 [תיק מספר 45034-02-16] סעיף 44 תחת הכותרת טענות הצדדים ופירוט ההליכים. השופט אליהו.

[61] [תיק מספר 1037916/3]

[62] "עזר משפט" סימן כח' עמוד שמב.

[63] עיין דנ"א [תיק מספר 7015/94] היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, [פ"ד נ' (1) 48:] "ילד איננו חפץ שלהוריו זכות קניין בו להחזיקו לטובתם הוא בעל ישות עצמאית ולו זכויות ואינטרסים משלו", ע"א [2266/93] פלוני קטין ואח' נ' פלוני [פ"ד מט (1) 253]

[64] [ 7/83 ] מסודי ביארס נ' בית הדין האזורי חיפה [פ"ד לח (1) 673:]

[65] עיין בחוק זה חלק שני סעיפים 14-25 בעיקר.

[66] שנים אחרונות.

[67] בע"א [658/88] פלונים  נ' היועמ"ש, פ"ד מג(4) 468, 477 (1989).

[68] [10060-07]

[69] ההדגשה שלי, ה.י.ג.

[70] ועדה ציבורית לנושא אחריות הורית בגירושין אשר ישבה כ 6 שנים על מדוכה זו והגישה לשר המשפטים דו"ח ביניים בשנת 2008 ודו"ח סופי בשנת 2011.

[71] ההמלצה לשינוי ההגדרות הקיימות מקורה באמנת האו"ם בדבר זכויות הילד משנת 1989 אשר מדינת ישראל אישרה בשנת 1991.

[72] תמ"ש (י-ם) [19660/07],  פלונית נ' אלמוני, 690, 694 (פס"ד מיום 3/9/08).

[73] תמ"ש [29024-06]

[74] סיפא סעיף 71.

[75] תמ"ש [53472-12-11]

[76] [56808-12-13] (השופטת ענת אלפסי)

[77] בע"מ [6683/16]

[78] [21040-10-13]

[79] [תיק מספר 586034/4]

[80] תחת הכותרת "מסקנות ומתן הוראות נוספות" (סעיף ז).

[81] [תיקים -  1013601/2, וכן 564788/6 ובעיקר 995674/8]

[82] (ד"ר מאזה – מרצה בכיר בפקולטה למשפטים קרית אונו)

[83] (עי' שם עמודים 249 – ואילך)

[84] תמ"ש (ראשל"צ) [29024-06]

[85] אבן העזר סימן פב' סעיף ח'.

[86] אבן העזר סימן עא' סעיף א'.

[87] שו"ת משפטי עוזיאל אבן העזר חלק ב' סימן צב' עמוד שס'.

[88] שו"ת יביע אומר חלק ח' סימן כב'.

[89] פד"ר הוצאת גדעון חלק ב' עמודים 92,298, חלק ג' עמוד 127, חלק ד' עמוד 7,חלק ח' עמוד 336.

[90] שולחן ערוך אבן העזר סימן עג' סעיף ו' עיין שם בחלקת מחוקק ס"ק ו' ובבית שמואל ס"ק ח'.

[91] הוצאת גדעון חלק ט' עמוד 263.

[92] סעיף 3 (א) וסעיף 3 (ב).

[93] כרך ב' עמוד 255.

[94] מהדורה רביעית מורחבת עמוד 370.

[95] עיין שם עמוד 371 הערה 1ג בפסיקות השונות שהכריעו על פי הבחנה זו.

[96] כתובות דף סה' עמוד ב', רש"י שם ד"ה יוצא בעירוב אמו, קרבן נתנאל להרא"ש שם אות נט', הר"ן סו"פ אע"פ כתובות. ועוד.

[97] שו"ת ריב"ש סימן מא', שו"ת הרא"ש כלל יז' סימן ז'.

[98] ראה ע"א 42/49 משקה נ' משקה, פ"ד ג' 88 בר"ע 120/69 שרגאי נ' שרגאי.

[99] ראה  פרשת קוט ד"נ 4/82.

[100] כרך ב' עמוד 258.

[101] הוצאת גדעון כרך ט' עמוד 137.

[102] [תיק מספר 315817/7]

[103] שם נימוקי הדחיה סעיף ג'.

[104] שם נימוקי הדחיה לפי הפסיקה הכללית סעיף א'.

[105] עיין בע"א 5651/91 ראה פסקי העליון כרך לד' עמוד 643.

[106] [תיק מספר 9741/11]

[107] [תיק מספר 1089594/3]

[108] [תיק מספר 703231/10]

[109] ע"א 1741/93.

[110] תמ"ש 14652/97.

[111]תמ"ש 16720-06-13.

[112] סעיף 12 בהחלטה.

[113] ההדגשה שלי, ה.י.ג.

[114] סעיף 14 בהחלטה.

[115] סעיף 15ג בהחלטה.

[116] סעיף 13 בהחלטה.

[117] ההדגשה שלי, ה.י.ג.

[118] חלק א' עמוד 193 ואילך.

[119] אבן העזר סימן פב' סעיף ז'.

[120] משפטי שאול כג'.

[121] ביה"ד הרבני הגדול פד"ר כ' עמוד 1 ואילך.

[122] הוצאת גדעון כרך א' עמוד 55 ואילך.

[123] הלכות אישות פרק כא' הלכה יז'.

[124] שו"ת מהר"י בן לב חלק א' כלל יב' שאלה עב'.

[125] מגיד משנה על הרמב"ם שם.

[126] שו"ת המבי"ט חלק א' סימן קסה'.

[127] חוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי"ט – 1959.

[128] סעיף 3א (א).

[129] סעיף 3א (ב).

[130] חוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי"ט – 1959 סעיף 9.

[131] הוצאת גדעון כרך א' עמוד 55 ואילך.

[132] המאמר הוגש לועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת.

[133] דברים ד' ט'.

[134] דברים ו' ז'.

[135] דברים יא' יט'.

[136] מסכת קידושין דף כט' עמוד א'.

[137] הלכות תלמוד תורה, פרק א, הלכה ג.

[138] [תיק מספר 300160/18]

[139] ההדגשה שלי ה.י.ג.

[140] ההדגשה שלי ה.י.ג.

[141] ההדגשה שלי ה.י.ג.

[142] [תיק מספר 1-23-2950]

[143] ההדגשה שלי ה.י.ג.

[144] בית המשפט לענייני משפחה נצרת תמ"ש 42164-07-14.

[145] שם סעיף 29. ההדגשה שלי ה.י.ג..

[146] שם סעיף 30.

[147] ההדגשה שלי ה.י.ג.

[148] שם סעיף 31.

טוען רבני
טשרניחובסקי 1, נתניה 4230763
נייד: 054-8444978 פקס: 09-7924783
דוא"ל: hadar123y@gmail.com